המרא דאתרא הרה"ג שלום לוי זצ"ל – רב העיר קרית שמונה
בעזה"ית
יסוד התשובה
התשובה היא יסוד גדול ונכבד דווקא בדורנו. אך מהי תשובה? כיצד היא פועלת על נפש האדם? מה ענינה במציאות? ראשית עלינו להגדירה.
בא רבנו הרמב"ם, זצ"ל, ומוסר לנו הגדרה הלכתית מדויקת בדבר התשובה. כאשר חטא אדם במשהו והוא חפץ לשוב מחטאו, יתוודה בפיו ובשפתיו. עליו לבטא בפיו את תוכנם המחשבי של מהלכי נפשו אחר שגמר אומר בלבו, שלא לחטוא מכאן ולהבא. זוהי, לפי הרמב"ם ז"ל, תמצית הגדרת התשובה והדבר נראה קצת מוזר. הרי התשובה היא עניין כל כך מקיף, חובק עולם, כולל. באנו להגדירה ונמצאנו מתעסקים באיזה ביטוי לכאורה מצומצם וקטנוני של ניב מילולי, פרטי. ואף על פי כן אי-אפשר להתחמק – זוהי ההגדרה המדויקת. נמצאנו למדים מכאן דבר גדול. התשובה ראשית לכל הינה תהליך שכלי, הכרתי מחשבתי, בא האדם ומברר לעצמו בשכלו פנימה, היכן אני עומד, מה עניני בעולמי? הריהי מהלך מחשבי שבתוך האדם פנימה הפונה כלפי חוץ. זהו ענין הדיבור, זיקה אל החוץ, ואף כלפי הבריות. המחשבה היא רוחנית עילאית "עולם הבאית" אנחנו מעוניינים במחשבה המתגלה בדיבור. ענייננו בדברים רוחניים מוסריים מחשביים שבאדם החייבים להתגלות כלפי חוץ. האדם הוא האדם המדבר, לכן כשאדם חושב בלבו מחשבות שונות, מחשבות של חשבון נפש, של חרטה, של תשובה – שלב אחר שלב מתגלגלות המחשבות ומתעצם הבירור המחשבי ומעוצב, עד שהוא מוצא לו נתיב בצורת הביטוי המילולי. פוסק הרמב"ם שזוהי התשובה. אמנם גם טרם שנמצא הביטוי המילולי זו תשובה, אלא שעדיין היא אינה בכלל הגדרת התשובה במובנה ההלכתי – המדעי בכל תוקף. ההגדרה השלמה של תשובה היא בירור מחשבי שכלי שהתגבש, התברר ונתגשם בצורה מבטאית בוידוי.כאשר האדם חוטא, דבר מה משתבש בו, נפגם ומתקלקל. כוחות חייו השלמים והבהירים נחמסו. ד' עשה את האדם ישר. הוא קפח בעצמו מעצמו, דלדל במו ידיו כוחות חיים משל עצמו, מיעט את חיוניותו הפנימית. זה מה שאירע בו. המובן של עבירה, של חטא הוא קיפוח, חיסרון, המעטת חיוניות. אך כוח אחד לא נפגע: השכל, כוח המחשבה. האדם עדיין מבחין, שהוא קיפח מעצמו חיוניות של חיים. זאת ועוד, יש בכוחו של האדם להשיב את הכוחות האבודים, שכן מחשבתו עודנה בריאה ועדיין יש תקווה ומכוח מחשבי זה תוכל לבוא הישועה הכוללת. אך כלל הכוח הזה חייב להיות חתום באמירה, בוידוי. כמובן לא סתם מלים בעלמא, אלא וידוי של תשובה. בירור מחשבי זה צריך להיות כל כך ברור ובהיר עד שאפשר יהיה לו להוציאו מפיו. נמצא שהפה מחבר בין שני העולמות, הרוחני והגשמי.
הזמן הוא המפתח, הוא התקנה. הזמן מחבר בין האדם לעולם, משיב את כל ההוויה למקורה, מעלה את הכול למחשבתו הראשונה, זהו מובן התשובה. לאו דווקא תשובה למקום בו נמצא האדם בזמן מן הזמנים, אלא תשובה אל מה שלפני הכול "חדש ימינו כקדם", מהו "קדם"? לא הרצל, ולהבדיל גם לא הרמב"ם וגם לא דוד המלך עליו השלום רק "בטרם כל יציר נברא" קדמון לכל דבר אשר נברא. אנחנו שבים אל מה שעלה במחשבה תחילה, שבים להיות מה שתוכנן ברצון האלוקים היותר עליון וראשיתו. עניין התשובה הוא להשיב את ההוויה הנמוכה, שהשתפלה וירדה ממרום שבתה אל מקורה. וכך אנו באים לראות יפה, איך התשובה איננה איזה עניין פרטי. מכל מקום, היא איננה רק עניין פרטי, אישי, מקרי חד פעמי ופתאומי הבא והולך לו. אדם יזכר: שגיתי, סטיתי, הריני רוצה לשוב בתשובה – בודאי זו תשובה. אלא תשובה היא השאיפה של כל היש אל הטוב, אל השלמות ואל האמת. בודאי שהצימאון העליון הזה אינו עומד בסתירה לכל תיקון היותר פרטי שבמציאות אך לעולם אין המהלך מתחיל כאן, אלא מ"תשובת העולם" כל מלוא עולמים "שבים בתשובה". כללו של דבר כל מה שיעשה את המציאות טובה ומשוכללת יותר, שייך הוא למהלך התשובה ולהעלאת העולם מעולמיות לאלוקיות. סימן לדבר נתן לנו רבנו משה קורדברו (מגדולי מקובלי ישראל) "תשובה: אותיות תשוב ה'" תשובה אל השם. לא אל מה שהיה האדם בזמן מן הזמנים אלא דווקא אל השם לבדו, אל בטרם הזמן. עתה מובן לנו מפני מה קבע הרמב"ם את עסק התשובה הפרטי דווקא באופן הזה, שתתגבש ההכרעה השכלית בדיבור, בוידוי דברים, חשוב ומכריע שרגש החרטה ינבע מעומק היותר גדול של הכרה. אין המהלך מתחיל במציאות בפועל, אלא אדרבא שם הוא נשלם. אמיתת המציאות מתחילה מן הגרעין, השורש, הפנימיות ממה שהיה לפני היות הדבר, על כן לא תוכל מעולם התשובה, תשובת אמת, להופיע בכפיה, כיוון שכפיה היא תהליך מן החוץ פנימה, כשתילת איבר זר בגוף החי, תהא הכפייה חיצונית או פנימית, חברתית או מצפונית. גם לחץ חברתי של הסתכלות בעין לא יפה היא כפיה. אלא שיש מדרגות בתשובה שהן מדרגות בהכרה. לדוגמא: אדם הפוגע בגופו על ידי שהוא זולל וסובא או אוכל מאכלים שאינם ראויים מייד מתקוממת קיבתו וגופו דואג לדחות מעליו את הפסולת הזו. זוהי הנמוכה במדרגות התשובה היא אינה נפשית כל שהיא. אלא כולה טבעית גופנית חומרית. לעומתה יש תשובה, שאמנם טבעית היא, לא מעולה, אך כבר יש בה צד נפשי. כגון: אדם שחטא, עיוות, הריהו מתהפך על משכבו בלילות, וכליותיו מייסרות אותו הוא מתחרט ומתקן, כי הוא אינו אוהב לחוש ברע, שכן הוא עושה תשובה לא מפני שנפשו משתוקקת לעשות את הטוב באשר הוא טוב אלא שרע לו בכך ונסתלקה נעימות חייו. אבל ישנה מדרגה יותר עליונה של תיקון, שזו התשובה האמונית, אדם שמאמין בתורה ובדברי חז"ל בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, נשפל וחטא, כי יצרו השיאו אך הוא יודע ומאמין כי לא טוב הדבר שעשה, כי מפורט בשולחן ערוך שאסור הוא, על כן מייד הוא מתקן ושב בתשובה מתוך משמעות פנימית לחוק. יש בו אמונה בתורה, אך לו יצויר שהתורה לא הייתה אוסרת את הדבר, היה לו דווקא נעים, לכן יש פה כמין כפיה, הוא כופה עצמו ומגביל את עצמו וזוהי מדרגה יותר עליונה מקודמתה. אך עדיין חיסרון עומד בעינו, לא מאהבת בעצמותו הוא עושה, אלא מתוך משמעת.אולם לעילא ולעילא, עומדת התשובה מאהבה, שהיא תשובה שכלית עליונה. אדם אוהב את הדבר בעצמותו, מכוח אהבת השם, שנתעצמה בקרבו מפני אהבת הכול. בכלל צריך שיחוש אדם טוב בחייו עקב עשותו את הטוב, ואין הדבר סותר את עובדת מוסריותו כלל, אדרבא זהו חלק ממוסריותו. כללו של דבר כל מהלך שלתשובה, שיש בו שלא לשמה, הרי הוא לקוי בלתי נשלם, איננו מבטלים שום מדרגה והכול יש לו ערך, אך יש להעלות מדרגה אחר מדרגה.
התשובה שהרמב"ם מדבר אודותיה היא המדרגה העליונה, תשובה במדרגתה האידיאלית אמנם זו מצווה פרטית אישית, אלא היא יוצאת ממקור המהלך הפנימי המחשבי ההכרתי המתעצם ומתגבש ומתלבש בפה מלא בגוף לקרוא אל האדם כלפי מעלה. התשובה לאמיתה האידיאלית נובעת היא מעומק של דבקות ושייכות, היא תשובה של שמחה, התאמה מוחלטת בין האדם ליבן עולמו ולבין בוראו. מתרומם האדם לגובה מחשבתי כללי, שבו כבר לא עצם החטא הפרטי מדאיג את לבבו, אלא ביותר העובדה, שאין אור השם מאיר בקרבו וזוהי לו הצרה היותר גדולה. השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.
כתיבה וחתימה טובה