מהלכות בשר וחלב – חלק ב'

בס"ד

דין ביצים הנמצאים בעופות:

• עוף שנשחט ונמצא בתוכו ביצים גמורות, דהיינו שיש חלבון וחלמון (הצהוב והלבן) למרות שהן מעורות בגידים (ולא בקליפה הלבנה המוכרת לנו) הן נחשבות לביצים רגילות ומותר לאכול אותן בחלב ואין להן דין בשר.
• "ומיהו נהגו הנשים למלחם אפילו אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי והוא הדין שלא לאוכלה בחלב" (כף החיים פ"ז אות ל"ז) ובדיעבד אם נפלה לתבשיל של חלב אין לאסור.
• ואם יש לביצה זו חלמון (הצהוב) בלבד, יש לה דין בשר ואין לבשלה או לאוכלה בחלב. אבל המבשל ביצה זו בפני עצמה אומר מרן בעל "השולחן ערוך" שמותר לאכול אחריה גבינה וחלב. אבל כתבו האחרונים שיש להחמיר והוי כבשר העוף עצמו, ואין לאכול אחריה גבינה עם חלב.

איסור העלאת בשר על שולחן שאוכל בו גבינה:

• "כיוון שבשר וחלב מותר כל אחד ואחד בפני עצמו והאדם רגיל בהם תמיד חששו חכמים שאם יהיו שניהם לפניו יאכל משניהם יחד, ולא עוד אלא שלפעמים יטעה מסדר השולחן שיצטרך להעלות על השולחן לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו בשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מן התורה, ולכן גזרו חז"ל דאסור להעלות על השולחן בשר וגבינה כאחת, ואגב בשר בהמה גזרו גם אפילו על בשר עוף אף על גב דגם אכילתו אינו אלא מדרבנן מכל מקום לא פלוג רבנן בזה…" (חכמת אדם).
• יש אומרים: גם אם יעמוד שומר שישגיח עליו אסור. ויש אומרים שמותר.
• אולם מותר להעלות בשר נבילה על שולחן שאוכל עליו בשר כשרה.
• אולם לסדר שולחן ולשים עליו בשר ליד גבינה מותר, ובלבד שהבשר והחלב יהיו רחוקים אחד מהשני על מנת למנוע תערובת בשר וגבינה יחדיו.
• ואין חלוק (באיסור העלאת בשר וחלב על שולחן אחד בזמן אכילה) בין יחיד לרבים וגם כשיחיד אוכל אסור לו להעלות על השולחן בשר וגבינה.
• בתנאים מסוימים יהיה מותר להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד כגון: שאין שני הסועדים מכירים זה את זה, או שיושבים ברחוק האחד מהשני (וגם אם בטעות יושיט האחד את ידו לא יגיע לסעודת חברו), או המודרים הנאה זה מזה, או אכסנאים שאין מכירים זה את זה, או שעשו היכר ושינוי (בפריסת מפה לדוגמא).
• דבר ההיכר ששמים בין הסועדים, צריך להיות שאין דרכו להיות על השולחן.
• שני סועדים, האחד אוכל בשר והשני גבינה לא יאכלו מפת לחם משותפת, וכן לכל אחד יהיו כלי שתיה נפרדים, ואף כלי עם מלח המיוחדים לכל אחד מהסועדים.

איסור אכילת גבינה אחר אכילת בשר:

• הגמ' במסכת חולין מביאה את דברי מר עוקבא שאמר שהאוכל בשר מחכה לסעודה אחרת על מנת לאכול גבינה.
• נחלקו הפוסקים מהו שיעור הזמן שצריך לעבור עד "לסעודה אחרת" האם פירושו שש שעות כשעור זמן העובר מסעודת בוקר לסעודת ערב? וכך סוברים חלק מהפוסקים. או מיד כשסילק את סעודת הבשר הוי סעודה אחרת? וכך סוברים חלק מהפוסקים.
• לגבי שיעור ההמתנה של שש שעות, נחלקו הפוסקים בסיבותיו לדעת הרמב"ם: משום שבשר בין השיניים נקרא בשר עד שש שעות ואחר כך נחשב הבשר למעוכל.  לדעת רש"י: משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך גם בלא שרידי בשר בין שיניו.
• נפקא מינא הלכתית בין שתי דעות אלה, לדוגמא בשאלה: האם אדם שלעס בשר על מנת שיהא רך ונוח לתינוק לאוכלו, אבל הלועס לא בלע את הבשר, האם צריך להמתין שש שעות ואחר כך לאכול גבינה אם לאו? בהבנת הרמב"ם: יוצא שאם לא בלע הבשר, עדיין יש חשש שנשארו שרידי בשר בין שיניו, ואחר שש שעות בלבד בשר זה נחשב למעוכל. ולכן הלועס לתינוק, אף על פי שלא בלע את הבשר, צריך להמתין שש שעות עד לאכילת הגבינה. ולדעת רש"י: שהלועס לתינוק לא צריך להמתין ויכול לאכול גבינה אחר לעיסת הבשר לתינוק, משום שלא בלע בשר ואין משיכת טעם. ומכאן בעל "השולחן ערוך" פוסק: כחומרי שניהם ואף הלועס לתינוק צריך להמתין.