המרא דאתרא הרה"ג שלום לוי זצ"ל – רב העיר קרית שמונה
בס"ד
מהלכות השכמת הבוקר (חלק ראשון)
- א. כותב ה"לבוש" (או"ח סימן א' סעיף א'): "להיות דבר ידוע ומפורסם ומורגל בפי כל חכמי האמת, כי תכלית כוונת השם יתברך בבריאת עולמו היה בעבור האדם, שלכך היה האדם אחרון בבריאה, כי סוף המעשה הוא תחילת המחשבה, ותכלית בריאת האדם הוא שיעבוד את בוראו, וזה דבר ידוע ומפורסם אינו מן הצורך להאריך בראיות. לכן מחויב ומוטל על כל אדם לעשות כל מעשיו וכל מחשבותיו לעבוד את השם יתברך בכל מאמצי כוחו. ואפילו על משכבו ידע וישכיל לפני מי הוא שוכב, כי מלא כל הארץ כבודו יתברך, ואין שום דבר נעלם ונסתר ממנו, ואפילו מחשבות האדם הוא בוחן לבות וכליות. לפיכך תיכף התעוררותו משנתו בכל בקר, יתגבר כארי לקום קל חיש מהרה לעבודתו, ויכבוש יצרו לקום בזריזות ובמהירות לעבודת בוראו יתברך. ושיתפלל לפניו, ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. ובלבד בהצנע לכת, ר"ל שאינו צריך להעיז פניו נגד המלעיגים לבזות אותם בדברי עזות מפני הלעגתם. ויזהר שיקום קודם אור הבוקר, שיהא הוא מעיר את השחר, כמאמר דוד עליו השלום: "עורה וגו', אעירה השחר" (תהילים פנ"ז פסוק ט'), אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי. ויפיל תחינתו לפני בוראו יתברך".
- ב. מיד כשניעור ואינו רוצה לישן יטול ידיו אף שנשאר מושכב ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילה (אליהו זוטא או"ח סימן א' ס"ק א') .
- ג. ולא יאמר אדם הנני שוכב במיטתי ואלמד, אלא צריך לעמוד וילבש מלבושיו, משום 'הכון לקראת אלוהיך ישראל' (שם).
- ד. ובקומו יאמר מיד: 'מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'. ואין צריך לזה נטילת ידיים אף שהיו ידיו מטונפות, כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כינויו (סדר היום).
- ה. ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש ויקום משנתו בשעות שמשתנות המשמרות, שהם בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, מה יופיו ומה טובו. מפני שבאלו הזמנים הקדוש ברוך הוא כביכול מתאונן על חורבן הבית וגלות ישראל בין האומות, כמו שנאמר (ירמיהו פכ"ה פסוק ל'): "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נווהו", הרי ג' שאגות לג' משמרות. ולכך התפלה שאדם מתפלל באותה שעה ומיצר ודואג בלבו על מה שכביכול השם יתברך מיצר עליו, דהיינו על החורבן ועל הגלות, גם כן הוא תפלתו מקובלת לפניו יתברך, ועל זה נאמר: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות וגו".
- ו. וטוב לומר פרשת העקידה (בראשית כ"ב), כדי לזכור לפני השם יתברך זכות אבות. וגם להכניע יצרו, ולזכור שחייב אדם למסור נפשו בעבודת השם יתברך כמו שמסרו יצחק אבינו ע"ה. ופרשת המן (שמות ט"ז), כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו לאדם בהשגחה פרטית, שכן היה במן שהשגיח השם יתברך לתת לכל אחד עומר למספר גולגולת בני ביתו (לבוש).
- ז. יחיד הרוצה לומר גם את עשרת הדברות יש לו על מה לסמוך, ואין בה משום תרעומת המינים ועל ידי אמירתם יתחזק באמונתו בתורה. ובציבור אין לאומרם (הלבוש שם).
- ח. ודרשו חז"ל (מנחות ק"י ע"א) שכל העוסק בתורת הקורבן מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אותו קורבן, לכן טוב לומר גם פרשת הקרבנות, כגון פרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם.
- ט. עוד טעם אחר, משום דאמרינן במדרש (מגילה ל"א ע"ב) שאמר אברהם להקב"ה בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא על ישראל? והשיבו: כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם ע"כ. ומ"מ פרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום, שזמן הקרבתן לא הייתה אלא ביום, וכיון שהקריאה היא במקום ההקרבה יאמר אותה גם כן בזמן היתר ההקרבה. ואין חילוק בין קרבנות קבועים כקרבן תמיד, לבין שאינם קבועים, שכולם אין זמנם אלא ביום.