התורה מקדישה שתי פרשות שלימות על דבר שהוא לכאורה תקלה – פרשת תזריע עוסקת במחלה, ופרשת מצורע עוסקת בתרופה. יש כאן פלא שמעיד על החיבור בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. יש כאן מחלה גופנית שהשורש שלה הוא רוחני, ולכן לא מביאים אותה לרופא אלא לכהן שרק הוא יכול לקבוע מה מצבו. אנחנו רגילים לומר שהצרעת מגיעה על עוון לשון הרע, אבל ננסה בדברנו אלה להסביר שהשורש מתחיל עוד קודם לזה ועל מה הנגע בא על האדם. על פי דברים מדהימים ששמעתי מהרב אייל ורד שליט"א.
המצורע צריך להתבזות
סדר התיקון למצורע שמופיע בפרשה שצריך לפרוע בגדיו ולשבת בדד. אבל לא מספיק אלא "וטמא טמא יקרא". מסביר רש"י שהוא צריך להשמיע לכולם שהוא טמא כדי שיתרחקו ממנו. המדרש אומר (מדרש רבה ויקרא פרשה טז פסקה ד) שאדם רשע צריך להתבזות, ולא מתאים שיספרו עליו שבחים. ובלשונו: א"ר לוי מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של אדם רשע מן התורה (ויקרא יג) ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". לפי המדרש המצורע צריך להזהיר אנשים מלהתקרב אליו, כי הוא טמא. וזה חלק מהשפלתו. אבל נראה שיש פירוש אחר לחלוטין. כפי שאומר הזוהר.
קורא שיתפללו עליו
הזוהר אומר שיש בתורה שלושה כינויים לאדם: "איש", "גבר" ו"אדם". כאשר הכינוי הגבוה שנתנה תורה לנו הוא: "אדם" – מלשון אדמה לעליון, שדומה לקב"ה. לכן זה מאוד תמוה שהתורה מתחילה בביטוי "אדם כי יהיה בעור בשרו", היה צריך להתחיל בביטוי הנמוך "איש". זה אומר שיש כאן צד מאוד עליון בסיפור הזה. הגמרא (שבת סז.) דנה לגבי דברים שיש או אין בהם משום דרכי האמורי ואחד הדברים שאין בהם משום דרכי האמורי זה אילן שמשיר פירות. שצובעים אותו בצבע אדום. והסיבה שהתירו, כדי שיראו אותו אנשים ויבקשו עליו רחמים. כמו שכתוב אצל המצורע "וטמא טמא יקרא – צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים". זה ממש הפוך מהבנתנו, כאן המצורע קורא "טמא טמא" כדי שיתפללו עליו. נעמיק בעניין זה על ידי פירוש האונקלוס כאן.
שורש הבעיה על פי האונקלוס
האונקלוס (ויקרא יג,ב) מפרש ענין הצרעת מלשון סגירות. בעצם שורש הבעיה שהאדם סגור בינו לבין עצמו והכוונה שהוא מרגיש שהוא לא צריך אף אחד. "אדם" שמתנהג בצורה כזאת "כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" הוא מסתכל על הזולת בעין לא טובה. מכיוון שהוא מעולם לא חווה את חוויית הנזקקות, אז על כולם הוא מסתכל מלמעלה למטה. כשאדם מסתכל כך, הוא שופט את כולם וחושב שכולם עושים זאת מתוך אינטרס, וממילא מתחיל לדבר לשון הרע. אז לפי זה לשון הרע הוא הקצה של הבעיה, זה לא שמשם זה מתחיל.
הפתרון להזדקק לרבים
לכן אומרים לו שיודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו. וזו תחושה לא נעימה להזדקק לאחרים. בכל זאת אומרת התורה לא להתבייש ולהפך, אם הגעת למצב שאתה חולה – אתה צריך גם להיות זקוק לזולת כדי שיתפללו עליך. ואז תרגיש איך זה להיות זקוק לאחרים, ואדם נהיה רגיש, מלמד זכות, ומסתכל בעין טובה. לא יהיה לו מבט של נגע על הזולת. נגע הכוונה מבט שיש בו נגיעות – שתמיד חושב שחברו פועל מתוך אנטרס, שהוא רוצה את הכסף שלו וכו'. אדם עם נגע, עם מבט שסגור בתוך עצמו, תמיד חושב כך. כי אף פעם לא נזקק לאחר. מזה לומדים כמה הלכות.
מצוות ביקור חולים
לדוגמא הרמב"ן בספרו תורת האדם (אות א) מסביר מדוע הולכים לבקר את החולה: "שמעינן מהכא דבקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו" – זה דבר ראשון – הולכים לבקר חולים כדי לבדוק אם הוא זקוק לאיזה משהו. וממשיך הרמב"ן: "ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא (מו"ק ה' א') וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצוות ביקור חולים". לפי דבריו אדם שביקר את החולה ולא יודע מה יש לו, כאילו לא ביקרו. שהרי צריך לבקש עליו רחמים. צריך להודיע צערו לרבים.
טבילת מצוה
המדרש (ילקוט שמעוני, ויקרא פרק יג, רמז תקנב) מספר על אותה אישה שבכל פעם שהייתה חוזרת מן המקווה – לאחר טבילת מצוה – הייתה רואה דם. שם המדרש מציע כמה פתרונות, והפתרון האחרון זה קשור אלינו. בלשונו: "אמר לה גלי חברתיך כי היכי דליבעו עלך רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים". מעניין כמה המדרש הזה חשוב, שהרי כתוב בהלכה שליל טבילה הוא דבר מאוד צנוע, וכאן כיוון שיש לאישה הזאת בעיה וזה כבר פוגע בשלום הבית שלה, שמואל נותן לה פתרון לספר לחברות שלה. בעצם עלייך להיות זקוקה למישהו אחר, כדי שזה יצליח. וממשיך המדרש על מישהי שכך עשתה ונתרפאה. יש מעלה מיוחדת אם אתה מודיע את הצער שלך לרבים, למישהו שהיה לו את אותו צער, מעין אחוות החולים.
לסיכום
בעצם, התיקון העמוק של המצורע הוא היציאה מהסגירות של עצמו. כשאדם סגור בתוך עצמו הוא מסתכל על כל אדם בעין קפדנית, בעין של נגיעות, שזה הנגע. ובסוף הוא גם יגיע לומר לשון הרע. לכן אומרים לו "וטמא טמא יקרא" – בו תכיר את הרכות של ההזדקקות. וכך הוא נהיה מתוקן יותר. לכן מושיבים אותו מחוץ למחנה, להראות לו שיקוף של המצב שלו. אבל מצד שני רבים מתפללים עליו וכך על ידי חזרה לחברה, הוא יוצא מהמצב הנפשי המקולקל הזה. שבת שלום ומבורך.