סוד המאכלים | פרשת שמיני
בפרשתנו אנו לומדים על מאכלים מסויימים שנאסרו באכילה. צריך הסבר מדוע? הרי הותרה אכילת הבשר לנח ובניו. ואם כן מדוע לעשות חילוקים בין סוגי הבשר? נביא כאן את דבריו המופלאים של בעל מי השילוח (הרב חי לפני 200 שנה, והיה האדמו"ר הראשון של חסידות איזביצה ראדזין). נראה לפי דבריו שכל הדברים האלו הם מידות נפלאות מאוד שמופיעות כאן בפרשה הזאת, ודואגות שנוכל לקיים את הפסוק (תהילים מ,ט): "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי" – שהכוונה בהכרה, "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" – שיש דברים שמשפיעם עלינו בלי הכרה, הכוונה בשעת אכילת האדם. כשאנו אוכלים מאכלים שמגיעים עם תכונות לא טובות, זה משפיע עלינו רוחנית. ננסה בדברנו, להבין מעט סודם של דברים.
סימני הבהמה הטהורה
הבהמה הטהורה יש לה שני סימנים: מעלת גרה ומפרסת פרסה. יש כאן תכונות נפשיות: מעלה גרה מורה על מידת הסבלנות. הוא לא חוטף טובה מהשם יתברך, וגם מוכן להחזיר מה שקיבל, בכל זמן. וכן מפריס פרסה – הכוונה שהוא לא סוגר ידיו לתפוס מה שנתן לו השם יתברך, כי הוא בוטח בו שמה שמגיע לו יגיע אליו ולהפך אם לא מגיע לו.
סימני עופות טהורים
סימני העופות הטהורים הם ארבעה: אינו דורס, יש לו זפק (מקום אחסון האוכל), הקורקבן נקלף ואצבע יתירה. יש כאן רמז לנפש האדם לסגל תכונות אלו לעצמו: דורס – חז"ל מסבירים שהוא אוכל מיד את הטרף ולא ממתין עד שימות. זה מראה על תכונת הכעס. ויש שהסבירו שתופס ברגלו את המאכל שאוכל – שזה מראה על חוסר בטחון בה' שמפחד שיקח ממנו הטוב שהגיע לו. הזפק עניינו, אחרי שאכל ושבע משאיר את המותר בתוך הזפק, כדי שיהיה ממנו הנאה גם אח"כ. כך צריך האדם ליהנות מדברי תורה, שיהיו זכורים על ליבו תמיד (הזפק כמין כיס הקרוב ללב). הסימן האחרון, האצבע היתירה רומזת על חישוב מסלול מחדש אם צריך. שהאצבעות כולן נמצאות מקדימה שהאדם רץ קדימה. אבל יש אצבע יתירה מאחור, והיא בעצם מראה שהוא צריך לבדוק צעדיו.
מדוע שינויי הזמנים?
התורה מונה כעת את הבהמות והחיות הלא כשרות, שאינם מפריסים פרסה: הגמל, השפן והארנבת. ויש שינוי הזמן בכל אחד מהם. בגמל כתוב לשון הווה "ופרסה איננה מפריס". בשפן כתוב לשון עתיד "לא יפריס". ובארנבת כתוב לשון עבר "לא הפריסה". מה העניין בשינויים הללו?
הגמל מהירות שלא לצורך
הגמרא בשבת (קד.) דורשת את האותיות גימ"ל ודל"ת – גומל דלים. כשאדם עושה מעשה מצווה הוא צריך להיות זריז. במיוחד בגמילות חסדים, ולכן יש רגל לאות גימ"ל שנמשכת לאות דל"ת שאחריה. זה האות גימ"ל עם יו"ד. אבל יש גמ"ל בלי יו"ד שזה גמל. וזה בעניינים של היום יום, שם המהירות דווקא לא טובה. שם המהירות נועדה כדי לעשות רושם על הזולת, ויש בה צד של גאווה. כפי שהגמל שהוא גבוה ועושה רושם בגדלותו וגבורתו. אדם רוצה להראות כמה הוא גדול, ולכן הוא עושה דברים מהר. זו גאווה שאין כאן מקומה. לכן ההנחיה של התורה שמהירות זה דווקא לדבר מצוה, אבל אם זה לא, חכה. לכן זה כתוב בלשון הווה "איננה מפריס" – שהוא מבין שהמהירות שלו לא במקום, אבל הוא לא רוצה לעצור בגלל הרעש והרושם שזה עושה. לכן כתוב כך, והכוונה זהירות בהווה ממהירות שלא במקום. זה הגמל שהוא מסמל עניין הגאווה.
השפן ענווה פסולה
אם יאמר האדם אז אני לא אהיה גאוותן אלא ענוותן – צריך לדעת שגם פה יכול להיות זיוף, וזה עניין השפן. השפן נראה חיה חמודה, שבורח מאנשים. זה נראה שבא ממקום של ענוה. נלמד מהמן שירד לעם ישראל במדבר. משה רבנו אמר להם שיאכלו הכל היום ואל ידאגו למחר. שמחר ירד שוב. והיו אנשים שאמרו – לכאורה בענווה – שמחר ירד שוב רק לצדיקים אבל אנחנו לא צדיקים, ולכן הם השאירו למחר. זו ענווה פסולה, גאווה במסווה של ענווה. הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל בגללה. לכן באה התולעת "וירום תולעים ויבאש" – כי דוד אמר על עצמו "ואנוכי תולעת ולא איש" והוא כן היה נושא חן בעיני השם יתברך. אך התולעים פה רומזות שזה רק נראה ממקום כשר של ענווה – כתולעת דוד בשעתו – אבל בסוף "ויבאש". וזה כתוב בלשון עתיד "לא יפריס". להגיד לך שלמרות שנושא חן כעת בשעת המעשה, אח"כ מתברר שלא היה טוב.
ארנבת חוצפה ועזות
הארנבת היחידה שכתובה בלשון נקבה, הרי כל החיות נכתבו בלשון זכר: גמל, שפן, חזיר. ורק היא לשון נקבה: "ארנבת" – במקום להיות כתוב "ארנב" – מדוע? לארנבת יש חוצפה מיוחדת שהיא רואה שאין לה כלום בשורש ובכל אופן היא רוצה. לכן היא כתובה בלשון עבר "לא הפריסה" להראות שיש חסרון בשורשה כבר. כמו בלעם שהוא רואה שהקב"ה לא רוצה לקלל את ישראל ובכל זאת הוא מתעקש ללכת. ובסוף עוד יתנו לו, כי לפעמים חוצפה מועילה. גם הארנבת בהתנהגות שלה יש לה המון חוצפה. בשונה מן השפן.
סימני שרץ העוף לנתר בזמן
שרץ העוף זה החגב, וסימני הטהרה שלו שיש לו כרעים לנתר. לפעמים יש עת רצון של נקמה אמיתית שהיא באה בזמן המתאים. כפי שאמרו חז"ל 'הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' – הכוונה שהנקמה לא טובה בכל זמן, אבל יש זמנים מסויימים שכן. למשל המעשה של פנחס עם הריגת זמרי. זה מה שאומרת כאן התורה צריך להיות לאדם כוח לפעמים לנתר אם צריך. והמדד לבדוק עצמו אם זו הנקמה הראויה – שלא ישאר בליבו כעס ושנאה אחר כך. צריך לדעת לנתר בזמן, לא אחרי.
לסיכום, התורה אוסרת עלינו לאכול דברים מסויימים, היא אוסרת עלינו לאכול השפעות רעות שעלולות להשפיע עלינו במידות מאוד מקולקלות. יה"ר שנזכה, שבת שלום ומבורך.