הפטרת שבת חול המועד פסח ופסוקי חג ראשון
בשבת חול המועד פסח קוראים את הנבואה על תחיית המתים. למעשה זו מחלוקת ראשונים כיצד תראה תחיית המתים – האם היא תהיה בעולם הזה, או באיזה עולם רוחני אחר? אלה שמסבירים כפשוטו נסמכים על דברי הגמרא (סנהדרין צב:): 'מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות'. אבל יש כאן סיפור נוסף, מאוד בולט בנבואה הזו – עניין הרוח של ההרוגים. מדובר כאן בהרוגים שאנחנו לא יודעים למה הם נהרגו והם אומרים "אבדה תקוותינו". יש כאן תיאור של רוח שבאה ונופחת בהם חיים ומפיחה בגוויעות הללו רוח חדשה והם קמים לתחיה ובאים לארץ ישראל. מי הם אותם ההרוגים? זו החידה שננסה לפתור.
סתירה בפסוקים
נחזור אחורה בזמן. אברהם אבינו יוצא מחרן בגיל 75 והקב"ה מתגלה אליו בברית בין הבתרים ואומר לו "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". השאלה מהיכן מונים את אותם שנים: שהרי בפרשת בא (יב,מ) – היא הקריאה של חג ראשון של פסח – כתוב: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". איך מסדרים את הזמנים? רש"י מחדש חידוש עצום-את הארבע מאות שנה יש לספור מלידת יצחק. ואת הארבע מאות ושלושים שנה יש לספור מברית בין הבתרים שהייתה קודם למתואר בכתובים. לפי דבריו, אברהם ירד לארץ ישראל בגיל שבעים ושם נאמרה לו ברית בין הבתרים. והוא חזר חזרה לחרן ועולה שוב לארץ ישראל בגיל 75. יוצא אם כן שהייתה עוד עליה לארץ ישראל וירידה שוב לחרן שלא מתוארת בפסוקים. ושברית בין הבתרים שנאמרת לו על פי פשט הפסוקים אחרי היציאה, הייתה חמש שנים קודם לכן באיזה עליה שלא מתוארת בכתוב. לכן הרמב"ן (שמות יב,מב) הלך בדרך אחרת. על פי דבריו נראה שנבואה זו מתאימה מאוד לימינו ובמיוחד לזמן הזה.
הסבר כוונת הנבואה
מה שהתורה אומרת ארבע מאות שנה הכוונה שעוד ארבע מאות שנה יהיה עת רצון, שהדבר יהיה אפשרי. דבריו הם אבן יסוד בהבנת דברי נבואה. כשהגיע הזמן לצאת מבחינה פוטנציאלית, עם ישראל לא רצו לצאת. יכול מאוד להיות שאם היינו יוצאים הגאולה הייתה נראית אחרת – פרעה לא היה כזה קשוח, משה היה בן חמישים שנה ואולי היה הוא זה שמכניס אותנו לארץ, עם ישראל לא היו כל כך חוטאים בעבודה זרה ולא היו מתים במכת חושך. אם היינו עושים את הדברים בשעת רצון שלהם, הכל היה יותר חלק. לצערנו זה החטא הקבוע של עם ישראל, שיש עת רצון לצאת ולא יוצאים.
החטא הקלאסי שלנו
כך היה אצל יעקב אבינו שאמר "ואחר עד עתה" שהוא התעכב בדרך חזרה לארץ אחרי 22 שנים שהיה בגלות, ובעקבות כך חשש משואה מאיימת "פן יבוא והיכני אם על בנים" – למרות ששמר תרי"ג מצוות, בכל זאת פחד מפני העיכוב בזמן יציאה מן הגלות. כך היה אצל הבריטים. בין השנים 1917-1925 (למניינם) היה אפשר לעלות חופשי לארץ – אין ספר לבן, אין הגבלות – יש כאן נציב עליון בריטי יהודי הרבט סמואל שהיה אוהב ישראל יחסית. הייתה הצהרת בלפור שבעקבותיה ועידת סאן רמו. יש עת רצון ושוב לא עולים. וכן אצל הנאצים. עלו לשלטון בשנת 1933, ועד 1939 היה אפשר לצאת מגרמניה ולא יוצאים.
ראיה מחטא המרגלים
נחזור לרמב"ן. לפי פירושו כל העסק נדחה בשלושים שנה כי היה צריך להחליף את הדור, היה צריך להקים דור שירצה לצאת. מדוע שירצו? הקב"ה יגרום להם סבל שירצו לצאת. כפי שאכן קורה במשך ההיסטוריה, ביציאות מן הגלויות השונות. על מהלך זה יש לשאול – הרי יש כאן גאולה עם זמן נקוב וכיצד היא נדחית? התשובה זה קרה כבר בחטא המרגלים, שהכל נדחה בארבעים שנה. ועם הפירוש הזה יש כאן דחיה נוספת של שלושים שנה, יחד שבעים שנים אבודות.
חידוש דרמטי
מהחידוש הזה ממשיך הרמב"ן לנבואה שלנו. על פי חז"ל במדרש ההרוגים האלו היו בני שבט אפרים שיצאו בסוף הארבע מאות שנה. והם מתו בקרב. אבל כאן הרמב"ן מחדש משהו הפוך מחז"ל. רבותינו (סנהדרין צב:) הבינו שבני אפרים חשבו וטעו 'אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו'. אך הרמב"ן אומר שהם צדקו, הם יצאו בזמן והם מתו שהיה צריך שכולם יבואו איתם, מה שלא קרה. לפי הרמב"ן אין כאן טעות.
עוד לא אבדה תקוותינו
עכשיו ננסה להבין מה קורה כאן. יש כאן בני אפרים הם אנשי העלייה הראשונה, שהם מנצלים את העת רצון הציונית והם יוצאים בזמן. אבל אף אחד לא הולך אחריהם לכן הם אומרים "אבדה תקוותינו". על זה אומר הנביא: הרוח הזו של הציונות, של הניצול עת רצון של האפשרות לגאולה, היא תקום אצל בני בניו של אפרים מזרעו של יוסף. אבל הפעם זה יקרה. הפעם הם ילכו לארץ ישראל ויולידו בנים ובנות והם יגידו "עוד לא אבדה תקוותינו". כפי שהיה. בעצם 'חזון העצמות היבשות' זה חזון של בני אפרים הציונים שהפעם לא פספסו. כפי שהיה בהקמת המדינה שהכריזו מיד עם כניסת השבת (ולא חיכו ליום ראשון). וכל המנהיגים פחדו להכריז, ובן גוריון – כידוע "אפרים" המוזכר בתנ"ך הוא היהודי שאינו שומר תורה ומצוות – לא פחד. ברוב של שישה מול ארבעה בלבד הכריז על הקמת המדינה. היא הרוח של בני אפרים שקמה לתחיה. יה"ר שנזכה.