הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד
אין מקרה – הכל רק מה'
אתמול חגגנו את חג הפורים, ישנו מסר חשוב ונכון שעולה מיום הפורים, שנכון לכל ימות השנה וברצוני להתעכב עליו. הרמב"ם בהלכות מגילה (ב, יח) כותב: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר (ישעיהו ס"ה): "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני", ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט'): "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
"דבר הדיוטות"?!
על דברי הרמב"ם הללו מעיר הראב"ד (היה גדול הדור בדורו של הרמב"ם) בחריפות: "דבר הדיוטות הוא זה, כי לא יבטל ספר מכל הספרים שאין ספר שאין בו למוד, אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם מגילה לא תבטל מלקרות אותה בצבור". לעומתו, המגיד משנה (שחי מאה שנים אחרי הרמב"ם והיה מיישב דברי הרמב"ם ומביא מקורות לו) כותב, שמקור דברי הרמב"ם הם במדרש. ואם כוונתו של הרמב"ם שכך יהיה בימות המשיח כפשוטו – 'האמת יראה דרכו'. בעצם הרב המגיד לא מבין למה הראב"ד כל כך מזדעק על הרמב"ם?!
פורים כצרה
צריך לדקדק בלשון הרמב"ם, ודיוק נפלא זה שמעתי מפי הרב יעקב שמעון שליט"א, כל הספרים עתידים להתבטל חוץ ממגילת אסתר! ומוסיף הרמב"ם: "ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל.. ימי הפורים לא יתבטלו". זאת אומרת, לעתיד לבוא גם השואה תמחק – לא נזכור שום צרות, אבל ימי הפורים לא יתבטלו. כלומר, הרמב"ם מכנה את פורים כצרות – יש כאן הסתר גדול, אין הארת פנים ובכל זאת צריך לדעת שהקב"ה כן נמצא בתמונה.
הטבע זה נס
אומר הרמב"ן בפרשת בא (יג,טז): "שאין לאדם חלק בתורת ה' עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" – לפי דבריו, בעם ישראל אין טבע! הטבע זה נס. הרב אומר דברים חמורים: "אין לאדם חלק בתורת ה'!" – צריך להאמין שכל מה שקורה איתנו זה נס. למה זה כל כך חמור?
"אשר קרך בדרך"
קראנו בפרשת זכור: "אשר קרך בדרך", שלושה פירושים ל"קרך": א. עמלק אמר 'הכל מקרה', כל מה שקרה במצרים – עשרת המכות, קריעת ים סוף וכו' – זה לא הקב"ה אלא מקרה הוא, וזה "אשר קרך" – קרו המקרים, אבל זה מקרה. ב. קירר את האמבטיה הרותחת (הוא נשרף אבל קירר אותה). ג. הוא הצליח לפגוע בך, לזנב בנחשלים אחריך, שהכוונה שהצליח לקרר אותנו בהתלהבות בעבודת ה' – שאנחנו אומרים 'הכל מקרה'.
"את הא-להים אני ירא"
אז למה יהושע נבחר להלחם בעמלק ולא משה? יש מדרש בפרשת בשלח על פרשת "ויבוא עמלק" (שקראנו ביום פורים): 'אמר לו (משה ליהושע) זקנך (זה יוסף שהיה זקנו של יהושע) אמר: "את הא-להים אני ירא". יבוא בן בנו של מי שאמר "את הא-להים אני ירא" והלחם במי שאמר "לא ירא א-להים" '. את יוסף שואלים אם יודע לפתור חלומות? והוא עונה: 'אני כלום, הכל הקב"ה' – יוסף אומר הכל מלמעלה ולכן יהושע יכול לטפל בזה. כלומר, השורש של מגילת אסתר, לפי הרמב"ן בפרשת בא, שנדע שגם שלא רואים הארת פנים, ואדם עובר הסתרת פנים כמו אסתר – אין בזה שום דבר מקרה, אלא הכל רק מה'. וכן בסיפור הצלת היהודים בפורים.
אדם כמו משה
חז"ל מספרים שמי שהעביר את המסר למרדכי – שהמלך והמן סגרו להשמיד את היהודים – זה אליהו הנביא. אליהו הנביא ניסה לבטל את הגזירה ופנה לאבות. במדרש מסופר שהוא פונה לאברהם שיעזור לבטל את הגזירה. אברהם שואל האם הגזרה כבר נחתמה? ועונה לו שכן. אז אומר לו אברהם 'אם כן, אין מה לעשות'. וכך הייתה תשובתם של שאר האבות. כשפנה למשה, משה התעניין האם הגזירה נחתמה בחותמת של טיט – ואז יש עדיין מה לעשות, או בחותמת של דם – ואז יהיה קשה לבטל הגזירה. כיוון שאמר לו שהיא נחתמה בטיט בלבד, אמר לו לחפש אדם כמותו בארץ. משה כידוע עמד מול הקב"ה כשרצה לחסל את האומה, הקב"ה אמר: "הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". על זה ענה משה: "אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ובעקבות כך בוטלה הגזירה.
התכונה לאחדות
אסתר נמצאה מתאימה לשליחות. היא מזרע בנימין, ממשפחת שאול המלך – היא תוכל לעמוד מול עמלק! לזרעה יש את התכונה של רחל אמנו, היא התכונה המאחדת ויש לה גם את הכוח לעורר אצל כל האומה את הרצון לאחדות (מהר"ל). כפי שראינו במהלך ההסטוריה, יהושע שהוא משבט אפרים (בניה של רחל) יחד עם כל עם ישראל, כובש את הארץ. אחריו שאול מלך ישראל הראשון, וכעת מרדכי ואסתר.
"כאשר אבדתי אבדתי"
נקודת המפנה אצל אסתר והיא גם הנקודה בסיפור, הדברים העוצמתיים שאומרת אסתר למרדכי: "וכאשר אבדתי אבדתי". אסתר לא הבינה זאת מיד, אבל על ידי מרדכי המסר עבר. פה זה לא חשבון של אדם פרטי, אלא הסיפור של "היהודים" כולם (ולכן בדברי מרדכי לאסתר הוא חוזר ואומר לה כמה פעמים את הביטוי: "יהודים"). אכן כך מסתיימת המגילה שאסתר יולדת לאחשורוש בן, הנקרא דריווש הפרסי, והוא מתחתן עם גויה וכך נמחק זרעה מן היהודים. דריווש, הוא זה שמשלים את הקמת הבית השני (כמובן ע"י לחצים מאימו). שבת שלום.