יום חיבוט ערבה
חג הסוכות הוא חג מלא שמחה ועניינים מרעננים המסמלים צמיחה כמו המינים שנוטלים והסוכה בה יושבים, ויש עוד דבר נוסף ומוזר שעושים סביב כל עניין הערבה, ונראה שקיבל מעמד טקסי של ממש ביום הושענא רבא שם מקיפים את המזבח עם הערבות הבוכיות ובמקדש הגיע גובהן ל-11 אמות (5.5 מטר), כך שהיו מקיפות ומוטות על גבי המזבח-שהיה בגובה עשר אמות בלבד. דמיינו לעצמכם איך זה נראה ועל שום מה תוקנה התקנה המוזרה הזו? בשביל התשובה נחזור לתקופה בה תוקנה התקנה, ימי עולי בית שני.
מסע תודעתי
עזרא הסופר יוצא לירושלים מנהר אהוה בי"ב ניסן, ודרך שהיה אמור לעשותה בשלושה שבועות בלבד, הוא עושה בכמה חודשים. והסיבה שיש כאן מסע תודעתי – ניסיון ליצור תנועה למקדש. בכל מקום הוא נושא דברים, וכך מגיע לירושלים בראש חודש אב, סמוך ליום תשעה באב, וכל זה מתוך מגמה להפוך את הימים האלו לימים של ששון ושמחה כנבואת הנביא זכריה. עזרא קיבל אישור מהמלך דריווש למנות שופטים ודיינים וגם להעניש ואף להוציא להורג אם צריך. עזרא (פרק ט) מקים מערכת משפט ובתי דין שילמדו תורה את העם וזה לוקח לו חצי שנה, עד חודש כסליו (חצי שנה אחרי חודש אב). ואז קורה משהו מפתיע.
סוגיית הנשים הנוכריות
עוברת חצי שנה ופתאום מגלים שכולם נשואים לגויות! לא מדובר כאן במשהו אקראי, אלא יד השרים החשובים הייתה במעל ראשונה. אז איך זה קרה? ובכלל איך עזרא לא שם לב לדבר? צריך לדעת שלפני עליית עזרא הייתה עליית זרובבל בן שאלתיאל, שמונה עשרה שנה קודם. והכל היה תקוע, לא היו אישורים לבניית הבית, דבר זה גרם לכך שאנשים הכירו את בנות הארץ שהיו גויות, ולאט לאט קרבו אותם ליהדות והן התנהגו כיהודיות, אבל לא גיירו אותן בפועל. וכך היה עד שהגיע עזרא, בתחילה עזרא לא שם לב לעניין כי היה עסוק בהקמת בתי דינים וכו', עכשיו כששם לב, כולם פונים אליו בתחינה ובקשה שיגייר את נשותיהם וילדיהם, אבל עזרא לא מסכים, ויש שם אריכות לשון להסביר להם את חומרת המעשה שעשו. השאלה מדוע עזרא כל כך מתנגד?
תהליך של פירוק
זה לא נגמר בזה, עזרא (פרק י) משכנע אותם לעשות מעשה דרמטי של פירוק עשרות ואף מאות משפחות, ועדיין לא מובן מדוע עזרא לא מקים בתי דין שיגיירו אותם, במיוחד שהן מתנהגות כמו יהודיות, אז למה לא לגייר אותן? עזרא מכנס את כולם בחודש כסליו, בזמן הגשמים ואומר להם לתת תודה כפי שהיה בימי עכן שמעל בחרם, כן אתם מעלתם בהשם יתברך שהתחתנתם עם נשים נוכריות, תודו על מעילתכם ותעשו מעשה להבדל מהן. העם אומרים לעזרא, שצריך לעשות זאת בשלבים, שהרי כעת זמן הגשמים ואי אפשר לגרשן בזמן כזה, וב-א' לחודש טבת מושיבים צוות על העניין שלוקח להקימו עד א' ניסן. וביום כד' תשרי של השנה שאחרי, התהליך מסתיים. וזה מופיע בפרק ט' של ספר נחמיה. שם נחמיה מתאר חג סוכות שמח מאוד שהיה שם, שלא עשו כמותו מימות יהושע בן נון. אחר כך, אחרי שכרתו ברית עם ה' בחג הסוכות, הם באים ונבדלים מעמי הנכר שבקרבם.
למה לא לגייר?
כדי להבין את זה צריך ללמוד שני פרקים בספר מלאכי. מלאכי הוא עזרא וכפי שחז"ל מלמדים אותנו. ומלאכי בפרק א' מתלונן שלמרות שהקב"ה אוהב את עם ישראל ואפשר לומר שיש כאן תקופת אהבה בין ה' לבניו, בכל זאת עם ישראל מחזיר רעה ומקריב קורבנות פסולים, ובכל הפרק הוא פונה לכהנים שנשואים לגויות, ומגישים לחם מגואל. ובפרק ב' עזרא רומז על עצמו, עד עכשיו הייתה כאן עלייה בלי תורה (עליית זרובבל שהיית 18 שנה לפני שעלה עזרא) ועכשיו כשהגעתי ואני בנוסף גם כהן, אז צריכים לבקש תורה ולשמוע בקולו. עזרא מאשים שאינם שומרים דרכי ה', והם טוענים כנגדו "הלא אב אחד לכולנו?!" המדרש מוסיף שזו הייתה הטענה של בנות מואב בשיטים 'הלא אב אחד לכולנו, ומדוע אתם שונאים אותנו?' וכמובן שזו טענת התבוללות. יש כאן התבוללות! ולכן התוצאה שהכהונה תכרת.
על מה המזבח בוכה?
אחרי זה אומר הנביא (מלאכי ב,יג) שמזבח ה' מלא דמעה. יש כאן תיאור של בכי של המזבח כתוצאה של בגידה של אדם באשת נעוריו. והמדרש מוסיף להשלים את התמונה, מה שהיה חסר בכתוב, על מה המזבח בוכה? 'בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש והניחו אותן והלכו להם, ונשאו נשים עמוניות, והיו מקיפות את המזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר: וזאת שנית תעשו שנייה לשיטים, כסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה'.
סוגייה מוסרית לאומית
צריך להבין שיש כאן גם סוגייה דתית, אבל גם סוגייה לאומית. יש כאן הפרת ברית בסיסית ולכן אין אפשרות לגייר אותן, כי הצדק צריך להיעשות – צריך לחזור לנשים שלהם המקוריות, לאותן נשים שמסרו את הנפש איתם כל חייהם. עכשיו נבין את המנהג של יום חיבוט הערבה, שהיו זוקפים את הערבות בצידי המזבח ואומרים 'אבותינו היו עובדי עבודה זרה, ואנחנו לי-ה ועינינו לי-ה'. הגמרא אומרת שהתקנה הזו הייתה של הנביאים ואיזה? חגי זכריה ומלאכי. הנביאים תקנו לקחת ערבות בוכיות שמוטות על המזבח מכל צדדיו, כי זה נראה כמו נשים שבוכות על גבי המזבח, ודווקא ערבות לעשות זכר לאותו מעמד נורא, אותם נשים ערביות חבוטות שאין בהן כלום, והן בוכות כי עזבו אותן, את זה לקחו חגי זכריה ומלאכי ועשו אותו כמנהג ביום של שמחה, וכל זה כדי להחזיר חן הנשים על בעליהן, שבת שלום וחג שמח.