הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד
ט"ו באב
ישנם כמה טעמים לחגיגות ולשמחה ביום כה מיוחד זה. ברצוני להתעכב על אחד מן הטעמים המובאים בחז"ל: 'יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל' (תענית ל:). מעניין לראות מה אירע באותו סיפור ומה הלקח שיש ללמוד ממנו לדורות הבאים. ונבאר הדברים על פי דברים ששמעתי מהרב עוזי ביננפלד שליט"א.
כינוס נדיר
בסוף ספר שופטים מסופר על אנשי הגבעה בבנימין שעושים מעשה חמור באותה אישה, פלגשו של אותו איש הלוי, שלא מוזכר בשמו (וזה בעצם לא משנה, הוא היה ה'נפנף' להדליק את אש המחלוקת). ובעקבות זאת מתכנסים כל שאר השבטים בבית א-ל למצות את הדין עם הפושעים. כמות האנשים שמגיעים, ארבע מאות אלף חיילים, שזה נדיר, ולא קרה כדבר הזה מימות יהושע בן נון, לפני 350 שנה. כולם התאחדו למטרה הזו "ויאסף כל איש ישראל כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא).
היסטוריה כואבת
מעניין ששבט בנימין לא נרתע מכמות הלוחמים, ולמרות שכל שבטם מונה סך הכל קרוב ל-27 אלף איש, הם מחליטים להגן על אנשי הגבעה ולא למסור החוטאים. הסיבה, שיש כאן היסטוריה מאוד כאובה, של חוסר אחווה. עוד מימות יהושע, עם ישראל מוותר על הערים של שבט בנימין ומוסר אותם לגבעונים, ועושים זאת מבלי לשאול דעתם. וכן כעת, עם ישראל נאסף למלחמה עליהם בבית א-ל, שהיא עיר השייכת לבנימין (יהושע יט), וגם אותה לקחו מהם בלי הסכמתם.
שתי קבוצות
כשמדייקים בתוך הפסוקים, אפשר לחלק את הציבור התוקף לשתי קבוצות: קבוצה אחת הרוצה מלחמה בכל מחיר ולא משנה שמדובר כאן באחים, והיא מכונה כאן בשם: "איש ישראל". ואילו הקבוצה השניה – שהם לא ששים ללכת למלחמה עם אחיהם – קבוצה זו מכונה בפסוקים בשם: "בני ישראל".
ארבעים אלף הרוגים
בתוך אנשי בנימין היו 700 איש קלעים, וכולם היו "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא", ותווך הפגיעה שלהם היה עד 200 מטר. בנוסף, היה להם גם יתרון גובה, שהרי היו על הגבעה. לכן במערכה הראשונה, עם ישראל מפסיד ונוחל מפלה גדולה, 22 אלף הרוגים. וגם כאן התגובות חלוקות: 'איש ישראל' משקיטים את עצמם ואומרים 'מקרה הוא' וכבר נגשים למערכה שניה. לעומתם, 'בני ישראל', בוכים לפני ה' כל אותו היום, עד הערב, ואח"כ שואלים בה': "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי?" (כך צריך לגשת למלחמה עם אחים). הם מקבלים תשובה לעלות, ושוב נגפים לפני בנימין, וכאן 18 אלף הרוגים. עד כה ההרוגים מהצד של שאר השבטים, וכנראה רוב ההרוגים היו משבט יהודה, שהרי בשני הקרבות, שבט יהודה הלך בראש הכוח, על פי דבר ה'. יש כאן חשבון קדום ולא סגור עם שבט יהודה. עוד בכיבוש ירושלים, בתחילת ספר שופטים, שבט יהודה לא מתנהג כמנהיג כלפי אחיו בנימין, ולא מושיט לו עזרה בכיבוש הצד הצפוני של ירושלים (שהיתה שייכת לבנימין). הדבר הלך והחמיר עד לסיפור פלגש בגבעה, וכעת הגיעו ימי השילום.
איחוד במחנה ישראל
אחרי זה, עם ישראל מתאחד – אין כבר שתי קבוצות – כולם באים בשברון לב לבכות לפני ה': "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עולות ושלמים לפני השם". וכאן שואלים כולם: "האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל?". עכשיו גם 'איש ישראל' מבינים שהגישה שלהם הייתה מוטעית. כעת ה' נותן אישור לצאת למלחמה ואף מוסיף: "כי מחר אתננו בידך".
חשש כליה לשבט בנימין
במערכה השלישית, בני בנימין מפסידים וכמעט נמחק כל השבט כולו. 25,100 איש הרוגים! למעשה, מכל שבט בנימין נשארים 600 גברים בלבד. עם ישראל כולו יושבים לבכות על גודל האסון. ובנוסף ישנה בעיה חמורה, שכל העם שנאספו למלחמה על בנימין, בזמן ריכוזם בבית א-ל, טרם צאתם לקרב, נדרו נדר חמור שלא יתנו את בנותיהם לנשים לאנשי שבט בנימין. ממילא עכשיו מה יעשו? איך ידאגו ל600 גברים הנותרים?
הריגת אנשי יבש
הפתרון, לחפש מי לא היה נוכח בשעת קבלת הנדר. בדקו ומצאו שאנשי יבש גלעד לא היו. אנשי יבש גלעד היו קשורים משפחתית לשבט בנימין, וכשהגיעו יחד עם כל עם ישראל לנקודת היציאה לקרב, והבינו שמתכוננים להלחם בשבט בנימין – מיד שבו על עקבותיהם. דבר זה חייב אותם מיתה, שעם ישראל נשבע שם שבועה חמורה, שכל מי שלא יבוא להלחם בשבט בנימין "מות ימות". זה נקרא 'נדרי מלחמה', שהעובר עליהם חייב מיתה. וכך עשו להם, והשאירו מהם רק 400 נשים בתולות. את אותם נשים חיתנו עם 400 איש מאנשי בנימין. הן לא היו בשבועה. כעת נשאר למצוא פתרון ל200 הנותרים.
הפתרון
ביום ט"ו באב חכמים הצליחו למצוא פתרון. הם דייקו בלשון הנדר: הרי אנחנו נדרנו שלא ניתן את בנותינו לאנשי בנימין, אבל אם אנחנו לא ניתן להם והם ידאגו לקחת בעצמם, מותר. ולכן הציעו לאנשי בנימין שילכו לשילה בימים שבהם עולים לרגל, ויחטפו להם נשים, אישה אחת לאיש. וכך עשו.
הלקח לא נלמד
נראה שהלקח לא נלמד, שהרי שמואל הנביא – הכותב את ספר שופטים – חותם את הסיפור הזה, שהוא בעצם סיום הספר, בפסוק הבא: "ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו, ויצאו משם איש לנחלתו". פשוט לא להאמין, האגואיזם בטהרתו, הם חוזרים אל השבטיות ויותר מזה אל המשפחה. ושמואל כותב מה הסיבה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" כידוע תפקיד המלך לאחד האומה ובמהרה יבוא ויחיש לגאלנו, שבת שלום ומבורך.