הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ב' סיון תשע"ה
מגילת רות
חז"ל אומרים במדרש (לקח טוב): 'למה קוראים ספר רות בעצרת, בזמן מתן תורה? לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר: "ותורת חסד על לשונה" '. אמנם המעשה הראשון בו פותחת המגילה הוא מעשה נורא של חוסר חסד. אלימלך ומשפחתו עוזבים את מקומם בעקבות הרעב שפקד את ארץ ישראל, כאשר מגמתם להציל עושרם מפני העניים העתידים להתדפק על דלתם. הם בורחים למואב (שלא עשו חסד עמנו ביציאת מצרים), ושם באים על עונשם שמאבדים כל רכושם ומות אלימלך ושני בניו: מחלון וכיליון. סיפור זה הוא מפתח לכל מעשי החסד שיבואו בעקבותיו במגילה כפי שנראה, על פי פירושו הנפלא של הרב יהושע בכרך ז"ל.
החשש מפני החזרה
נעמי, אחרי מות אישהּ ובניה, נשארת אלמנה ענייה ומרודה. היא חוששת מאוד מלחזור אל עמה ואל מולדתה, שהרי כולם עדיין זוכרים לה את אותה בריחה בשעה שכולם היו צריכים לה ולמשפחתה, ועוד כעת היא מלווה בשתי כלותיה המואביות, וידועה ההלכה שלא יבוא מואבי בקהל ה'. כך שהיא לא יכולה לחזור לביתה, למרות שזה הרצון שלה. והנה סוף סוף מגיע היום.
הזדמנות לחזור
נעמי שומעת "בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם". לא בגלל אינטרס כלכלי היא רוצה לשוב אל עמה ומולדתה, אלא הסיבה שכעת לא יכעסו עליה, שהרי חזר השובע לארצם. כלותיה מתלוות אליה וכאן רות מקבלת על עצמה גירות ודבקה בחמותה ובמסירות נפש מדהימה אומרת לה: "עמך עמי ואלקיך אלקי" ו"המות יפריד ביני לבינך". לעומת עורפה, הכלה השניה, שנפרדת מחמותה וחוזרת לשדה מואב.
קבלת פנים
נעמי מגיעה עם כלתה לבית לחם, וכשרואים אותה אנשי המקום אומרים: "הזאת נעמי?!" כולם נותנים בה את מבטם ולא יודעים האם לרחם עליה או לשמוח שבאה על עונשה. נעמי מרגישה בכל המבטים הללו ומצדיקה על עצמה את הדין. מעניין לראות שאף אחד לא מציע לה ולכלתה מקום ללון ולהתפרנס. והכתוב מדגיש שהם באו בתחילת הקציר, כך שיש שפע תבואה, ובכל זאת אף אחד לא דואג להן. גם בועז שהיה נשיא ושופט באותם ימים, והיה בן אחיו (אחיין) של אלימלך, בעלה המנוח, גם הוא חושש מלהושיט עזרה לנעמי ולכלתה. הכתוב מעיד עליו שהיה "גיבור חיל" ובעל מידות, אמנם כנראה גם הוא חשש מדעת הקהל, שהרי יש מן הסכמה ציבורית לא לעזור לה. לפי ההמשך נראה שבועז רצה לעשות משהו, רק חיכה לרגע המתאים.
רות בשדה בועז
בלית ברירה, רות הולכת ללקט בשדות, להביא מעט אוכל לביתם. במקרה היא מגיעה לשדה בועז, ועוד באותו יום בועז מגיע לשדהו, כנראה מפני שמחת קיום מתנות העניים שאפשר לקיים סוף סוף אחרי שנים שלא היה תבואה. בועז רואה את רות מלקטת בשדהו, והוא יודע שזאת כלת נעמי. אבל, כפי שאמרנו היא מואביה ומעניין אותו לדעת מה דעת הציבור בעניינה, שהרי כבר הייתה הלכה בישראל "מואבי ולא מואביה". (כך הורה שמואל הנביא), אבל הלכה זו הייתה רופפת ועדיין לא התקבלה בציבור. בועז רואה שנתנו לנערה המואביה ללקט בשדהו ולא גירשוה, ושמח בליבו שכעת יוכל לפרסם מה דעתו בציבור על הנערה הזו. מה שהיה מנוע מלעשות עד כה מחמת דעת הקהל.
למי הנערה הזאת?
בועז שואל את הנער: "למי הנערה הזאת?" הוא יודע טוב מאוד, אבל רוצה לדעת מדוע לא גרשוה משדהו, והוא שומע את תיאור השבח של הנער עליה, בועז עשה דיון זה בפני הנערה כדי שתשמע, וכוונתו גם לפרסם זאת ברבים, ומשתמש בדברי הנער ומוסיף על דבריו, כאילו זה דבר שכולם חושבים רק שלא אומרים. סוף סוף מצא את ההזדמנות הנכונה לדאוג לנעמי דודתו, דבר שלא עשה עד כה מחשש.
הכרה פומבית
עד כה רות לא זכתה להכרה פומבית כה גדולה. היא זוכרת את המפגש הראשון עם אנשי בית לחם וחוסר הנוחות מהמבטים שהופנו עליהם ופתאום דברי חסד כאלה של בועז שנאמרים לה בקהל רב, ועוד מפי אדם גדול ונכבד. רות נופלת על פניה ומשתחווה ותגובתה: "ואנוכי נכריה!" – מבלי שהתכוונה היא גם מוכיחה את בועז: 'הרי התעלמתה מאיתנו עד כה ולנוכריות נחשבנו'. בועז נושא נאום נחמה ומספר את שבחה של רות ברבים, על גודל החסד שעשתה עם חמותה, כאן הוא מכשיר את רות לבוא בקהל ונותן תוקף לאותה הלכה רופפת (שאמר שמואל). בועז גם רומז לה בנבואה, שעתידין לצאת ממנה מלכים ונביאים בעבור החסד הגדול שעשתה.
מצוות ייבום
ימי הקציר עברו, שהם שלושה חודשים, משך כל הזמן הזה ציפתה נעמי שאולי בועז ימשיך חסדו ויקיים את ההלכה החשובה של מצוות הייבום, שהרי בזמנים הקדומים מצוות היבום הייתה שייכת בכל הקרובים (ולא רק באשת האח) ואכן בועז הוא הבן דוד של מחלון (בעלה של רות המנוח) ועליו אם כן מוטלת מצווה להשלים את חסדו ולהקים את בית בנה המת. בועז לא עושה את זה, כי היה מבוגר (בן שמונים) ולפני שלושה חודשים קבר את אשתו, וכל ילדיו (שישים) מתו בחייו. לכן חשב שאין לו תקוה להיבנות.
החסד הגדול
אמנם כאן מגיעה היוזמה מצד נעמי, שדוחפת את כלתה לבקש מבועז להקים שם לבעלה המנוח. יש כאן קורבן גדול מצד רות, שהרי אם היא מותרת לבוא בקהל, למה ללכת לזקן ולא לאחד הנערים, וגם בועז לא יזם כלום עד כה, אולי אינו חפץ בה והיא תתבזה. אמנם רות מתבטלת בפני חמותה ועושה כדבריה. בועז, המופתע ממעשיה הגדולים של רות, ודאי שחפץ היה בדבר, רק לא האמין שהיא תרצה, ומיד למחרת דואג לקיים המצוה כפי שמתואר בפסוקים (אני מקצר מאוד), ומשם יצא עובד, שיש כאן רמז לעבודת השם ללא אינטרסים אחרים כפי שהיה בקשר הזה. ויהיה רצון שנזכה להיות עבדי השם.