נתינת טעם למצוות – פרשת כי תצא תשפ"א

בס"ד ט' אלול תשפ"א

טעמי המצוות

הפילוסופים – וכל ההולכים בשיטתם – לא מצליחים להבין כיצד מצווה שהיא גשמית, מביאה שכר טוב בעולם הנצחי. הרי מעשה המצווה שייך לעולמנו, עולם המעשה. לדעתם, ישנן מצוות כמו מצוות הצדקה ומצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך" – וכיוצא במצוות אלו – שהן משפיעות לטובה על אופי האדם העושה אותן, וממילא בקיום המצוות מהסוג האמור, אפשר להבין כיצד השם יתברך נותן שכר טוב למי שנמצא בו הטוב (שבא בעקבות קיום המצוות הנ"ל). אבל בשאר סוגי המצוות, כגון איסור שעטנז, כלאים, שחיטה מן הצוואר (ולא מן העורף), מה שייך שכר בעולם הנצח על קיום מצוות אלו, הרי שום תכונה טובה לא קונה האדם בקיומן. כמובן שהם ניסו לתת הסברים שכליים, אך כולם רחוקים מדרכי חכמינו, להם נגלו צפונות התורה.

התייחסות לפילוסופים

המהר"ל (תפארת ישראל ו) אומר שמן הראוי היה לא לענות לשאלתם כלל, שהרי לא לכל דבר בטבע יש הסבר – כפי שהם מסכימים – ובודאי בדברים רוחניים אלו של חיפוש טעמי המצוות, לא מחייב שנמצא הסבר לכל דבר. כשם שאינם יכולים להסביר תפקידו של כל אבר וגיד בגוף האדם – ובכל זאת כל אבר וגיד נצרך לקיום האדם – כן הדבר בדברים הרוחניים שבודאי מביאים חיים נצחיים לאדם, גם אם איננו מבינים למה דווקא בדרך זו. אמנם יש להתייחס לשאלתם וחכמי ישראל כן דיברו בנושא הזה ונביא דעתם.

מטיל קנאה במעשה בראשית

המשנה אומרת, שאסור לאדם להוסיף בתפילתו: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', וכוונתו לומר 'כשם שרחמת על האם ואמרת לשלחה שלא תראה בלקיחת בניה, כך רחם עלינו'. וחלוקים האמוראים (לפני 1600 שנה) בסיבת האיסור. אחד אמר: 'שמטיל קנאה במעשה בראשית', שהרי על ידי שאומר שמרחם על קן ציפור ולא על שאר בע"ח יש קנאה: למה מרחם על זה ולא על זה.

עושה המידות רחמים

אמורא אחר אמר טעם נוסף: 'שעושה מידותיו רחמים ואינם אלא גזירות'. פירוש, הרי הקב"ה מנהיג עולמו באופן תמידי, ולכן צריך להנהיג עולמו בדרך של גזירות וחוקים ולא רחמים. מלך שמולך על כולם ומנהיג ביושר, לא יכול ללכת על פי מידת הרחמנות שאין בה מן האמת, שהרי המרחם מרחם גם על מי שאינו ראוי. למרות שהקב"ה גם הולך במידת הרחמים, אבל עיקר הפעולה שלו במידת הדין, לכן בכל פסוקי הבריאה ("מעשה בראשית") כתוב שם 'אלקים' (דין) ולא 'הויה' (רחמים).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים (ח"ג פמ"ח) כותב – שהטעם למצוות שלוח הקן – כי הביצים ששכבה עליהם אמם והאפרוחים האלה בדרך כלל נמצאים בשלב כזה שאינם ראויים לאכילה. ולכן אמרה תורה שתתעסק בשילוח האם קודם ללקיחתם, והזמן הזה – שיידרש ממך על מנת לגרשה – יגרום לך בסוף לוותר ולא לקחת כלום. לדעת הרמב"ם, טעם המצווה להראות כמה התורה חסה על הייסורין של בע"ח, כל שכן שיש לחוס על ייסורי האדם. הרמב"ם לשיטתו שיש טעם למצוות, והמשנה הזאת מתפרשת כדעת הסוברים שאין טעם למצוות. אמנם המהר"ל תמה מאוד על דבריו, שהרי המשנה הזו שנויה ללא מחלוקת והאמוראים רק חלוקים בהסבר הסיבה. וזה לשונו: 'ולומר על הכל שאינו הלכה?! ומכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה'.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן על הפרשה מאריך בביאור המצווה ואמר שטעם השילוח כדי שלא נתאכזר. לדעתו, המצוות באופן כללי נתנו לעם ישראל לקבוע בהם מידות טובות וכך יוכל השי"ת להטיב לנו. גם על דבריו שואל המהר"ל, מה נענה לאמורא שאמר שהטעם 'מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית', הרי גם פה יש מקום לשאול מדוע ציוונו שלא נתאכזר לברייה זו ולא אסר התאכזרות לברייה אחרת. ועוד אם הטעם שלא נתאכזר, מדוע כשהציפור מעופפת מעל הקן מותר לקחתם.

גזירה לרחם

המהר"ל מפרש מה שאמרו חכמים: 'אין מצוות השם רחמים אלא גזירות', שאין הכוונה שה' ריחם על הציפור ובשביל כך ציוה שנשלח האם, וכן במצוות הצדקה אין הכוונה שה' ריחם על העני ולכן ציוה אותנו לתת צדקה. שהרי אם הקב"ה כל כך מרחם על העני, שישלח לו כסף, וכפי שאמר טרונסרופוס הרשע לר"ע 'אם אלקיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם?'. אלא הקב"ה גזר שהאדם ירחם ולא יהיה אכזר ונבאר.

מצוות לאו ליהנות נתנו

הקב"ה לא גוזר גזירה על האדם לטובת האדם. אלא כמו מלך שאחרי שהמליכוהו עליהם, גוזר עליהם לקבל גזירותיו, כך עם ישראל מקבל גזירת הבורא. בודאי שאם נקיים המצוות נשיג בעבור זה הטוב לעולם הנצח, אבל מתחילה הציווי לא היה בשביל טובת האדם. כפי שהש"ס מלא בדוגמאות אלו: 'מצוות לאו ליהנות נתנו' אלא בשביל גזירות המלך, וכפי שאומר רש"י: 'להיות לעול על צואריהם'. לא בגלל שריחם על העני גזר לתת צדקה, אלא שגזר על האדם להיות מרחם בלי קשר לעני. וכן לגבי מצוות שילוח הקן, הכל גזירה בלי שייכות למה שיביא לאדם העושה כן להיות רחמן ולא אכזר. הקב"ה לא הביט בתועלת היוצאת לאדם, אלא הכל גזירה עלינו.

דרכיה דרכי נועם

נכון שהתורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אבל לא מצד זה ניתנה התורה – להנאת האדם – אלא התורה ניתנה בדין וביושר. וכיוון שהתורה היא הטוב האמיתי, אין ראוי שיבוא ממנה רק טוב. כפי שמסיים המהר"ל: 'התורה היא לטוב לנו, אך הצוואה (הציווי) היא גזירה שגזר עליהם המצוות. וזהו שאמר שעושה מידות ה' רחמים, ואינם אלא גזירות', שבת שלום ומבורך.