תנאי בני גד ובני ראובן – פרשת מטות תשע"ו

בס"ד כ' תמוז תשע"ו

תנאי בני גד ובני ראובן

אחרי המלחמה במדיינים, מתעוררים שני השבטים: ראובן וגד – לבקש ממשה נחלה בעבר הירדן המזרחי. השאלה מדוע חיכו עד כה, הרי כבר לפני כמה פרשיות למדנו על כיבוש נחלת סיחון ועוג – שזה למעשה השטח שהם מבקשים, ושם היו צריכים לבקש את השטח האמור?! גם הפסוקים עצמם צריכים ביאור, שנראים כחוזרים על עצמם, ועל פי דבריו הנפלאים של ר' יצחק אברבנאל, נבין שלא כן הדבר.

העיתוי המתאים

למעשה, כבר אחרי מלחמות סיחון ועוג, עם ישראל התיישבו בשטח המדובר. וכשישבו שם התרחשו כל הסיפורים של הפרשות האחרונות: בלק ובלעם והזנות עם בנות מואב, קנאתו של פנחס, מניין העם, והציווי על חלוקת הארץ, וגם ציווי ה' למשה שיתכונן לדרכו האחרונה, ולפני הסתלקותו שישלים את חיסול האומה המדיינית, עכשיו מובן העיתוי – אחרי המלחמה במדיין נוסף שלל רב לכל באי המלחמה, וגם לאלו שלא באו. תוספת השלל גרמה לכל השבטים להעצים את מקנם וקניינם. זו הסיבה שהתעוררו שני השבטים כעת לבקש את שטחי המרעה הללו לישיבתם.

הסיבות לבקשתם

מעניין ששאר השבטים לא מבקשים בקשה מוזרה זו, למרות שגם להם נוסף קניין ומקנה רב. שאר השבטים לא רצו להיפרד מעדת ישראל שהיו מקובצים בארץ הקדושה, בעבר הירדן המערבי. לעומתם, שני השבטים לא פחדו, שסמכו על כוחם וגבורתם. מאות שנים אח"כ, כאשר מתארים הפסוקים בספר מלכים – את גלות עשרת השבטים – ראובן וגד הם השבטים הראשונים שגולים. והסיבה, חז"ל אומרים, מפני שחיבבו את ממונם והעדיפו לשבת בחו"ל על פני הישיבה עם אחיהם בארץ. אברבנאל מוסיף סיבה נוספת, שראובן היה הבכור ליעקב, וכידוע ניטלה ממנו הבכורה ונתנה ליוסף, ואת המלוכה קיבל יהודה, שהם היו אחיו הצעירים ממנו. לכן ראובן העדיף לשבת במקום אחר, כדי לא לראות בשפלותו. וגד נלווה אליו, לפי שהיה בנה של זילפה שפחת לאה, אימו של ראובן (ואת חצי שבט המנשה, חיבר משה אליהם אח"כ).

מתביישים לבקש

ראובן וגד התביישו בבקשתם, כפי שבולט הדבר בפסוקים. הם אומרים למשה: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". וכאן יש פרשה סתומה – חלל ריק, ללא מילים. התנ"ך משתף אותנו בשקט שעבר שם, הם עוד לא מעיזים לומר את בקשתם. הם רצו שמשה יבין לבד. אבל משה ממתין להם, שיוציאו זאת מפיהם. הם מבינים שמשה 'לא הבין' את הרמז, ולכן עוברים לדבר בגלוי: "וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה. אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" – מלשונם משמע, שאינם רוצים להגיע לארץ כלל וכלל.

תגובת משה

משה מגיב בחריפות יתירה. הרי בזה שלא תעברו את הירדן תגרמו מורך לכל העם, וכפי שעשו המרגלים. והרי על זה נענשנו ללכת ארבעים שנה במדבר.

הסבר דבריהם

בני גד ובני ראובן נלחצו מדברי משה, ונגשו אליו בכדי להסביר דבריהם. לא התכוונו שלא נעבור כלל לעזרת אחינו. להפך, כוונתנו להיות שותפים מלאים לכיבוש וגם להשאר אחר כך לראות שכל שבט יקבל נחלתו המובטחת. ורק לאחר מכן, לחזור למקומם (וכפי שאכן עשו במשך 14 שנה). כל בקשתם הייתה, שלבינתיים יתן להם אישור לבנות גדרות לצאנם  וערים להושיב את נשיהם וילדיהם. לטענתם, יהיה בזה גם תועלת לכלל האומה, כי כעת יהיה לכל שבט שטח גדול יותר בעבר הירדן המערבי.

"הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' "

משה עונה להם, שהוא לא יודע אם הם מרמים או דוברי אמת. הוא מתקן אותם על הלשון שאמרו: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – מבחינתם יש כאן פגיעה בבני ישראל בלבד, ולא בה' (ואין כאן חטא חמור כל כך). לכן משה מדגיש ואומר: "אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה" – כאן הפגיעה בה' ולא רק בבני ישראל. שהרי הקב"ה לא זקוק לכם לכבוש את הארץ, הוא הכובש והמנחיל, כפי שאומר משה (פסוק אח"כ): "וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה', עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו". ואם כן החטא הוא כלפי ה' שרצה שכולם יהיו שותפים בכיבוש כפי שמסיים: "וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה'".

אין כאן חזרה

משה מוסיף עוד, שאין צורך שישארו גם לכיבוש וגם לנחלה, מספיק שיהיו שותפים בכיבוש בלבד: "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל". על זה הם משיבים: "עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה" – שנעבור לפניהם רק לכיבוש ולא לימי החלוקה והנחלה. ואחר כך מוסיפים מילים שנראים כחוזרים על עצמם: "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר" – אבל למעשה אין כאן חזרה. הם מודים למשה על הסגנון שאמרו קודם שהוא היה מוטעה: אתה למדת אותנו לומר "לפני השם", ולא "לפני אחינו".

פרסום הדבר

כל הדו שיח הזה, נעשה בלחש סמוך לאוזנו של משה (כפי שכתוב "ויגשו אליו"), ויש חשש אמיתי שאחרי מותו לא יעמדו בדיבורם. לכן משה עושה פרסום הנס לדבריהם, וחוזר על הכל פעם נוספת, והפעם לעיני כולם: "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". על זה בני גד וראובן מוסיפים בקשה אחרונה, שמשה רבנו יתן להם את הנחלה ולא יחכו לימי יהושע. משה מסכים. ומפני שהיו מעט אנשים ביחס לשטח שקיבלו, הוא מצרף עמם את חצי שבט המנשה לנחלתם (כפי שבסוף הדיון 'פתאום' נכנס חצי שבט המנשה ל'סיפור'). שבת שלום ומבורך.