הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כ' תמוז תשע"ה
החיים והשלום
משה רבנו היה ראוי להיות כהן גדול, אך המדרש אומר שהפסיד הכהונה לפי שסירב ללכת בשליחות הבורא לדבר עם פרעה, לגאול את ישראל. אהרון בלבד נתכהן ואילו הוא נשאר לוי. לאחר מכן, בסיפור חטא העגל, משה רבנו עומד בתפילה ומשיב חמת ה' מישראל, ולא זוכה לכהונת עולם על מה שעשה, אמנם כאן בסיפור פינחס – שהשיב חמת ה' מהאומה – זוכה הוא לכהונה גדולה לו ולזרעו אחריו. השאלה מדוע מה שעשה פינחס גדול יותר ממה שעשה משה?
משה ופינחס
האלשיך מתייחס לשאלה זו ועונה, שאכן השי"ת חשש מפגיעת משה – מדוע פינחס זוכה לכהונה מה שהוא לא זכה – זו הסיבה שהקב"ה פונה אל משה להפיס דעתו, ומסביר לו שמעשה פינחס יותר גדול בשני דברים. האחד, שכאן כבר התחיל הנגף בעם – מה שלא היה אצלו. השני, שהוא מסר עצמו למות וקידש שם שמיים ברבים. הזוהר אומר שפינחס פחד כל כך משבט שמעון עד שפרחה נשמתו ונכנסו בו נשמותיהם של נדב ואביהו.
חיים ולא שלום
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – חז"ל אומרים במדרש שכאן ה' מבטיח לפינחס חיים נצחיים. יש כאן מידה כנגד מידה, אתה שמת שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים והחיית את כל ישראל, לכן המתנה שתקבל שיהיו לך חיים של שלום. אך כעת נשאל מדוע לא אמר: "בריתי חיים", שהרי הברית כאן על חיים נצחיים ולא מובן עניין השלום המוזכר כאן?
נפש האדם
הסבר הדברים, שהרי נפש האדם ניתנה באדם והיא לוקחה מתחת כיסא הכבוד, וכידוע כל דבר רוצה לחזור אל שורשו. אם כן גם נפש האדם רוצה לחזור למקומה בעליונים. צערהּ כל כך גדול – שניתנה בגוף האדם העכור – עד כדי כך שבכל נשימה ונשימה של האדם היא רוצה לצאת ולהתחבר עם יוצרהּ. בסופו של דבר, היא לא עושה זאת, והסיבה לפי שהיא רואה את הקב"ה – שעם כל גדולתו – בחר להשכין כבודו בארץ. לכן למרות שפלותהּ, היא אומרת לעצמה: 'דיו לעבד שיהיה כרבו'! ונשארת בגוף האדם.
חיים של צער
רוב חיי האדם אינם חיים של שלום ולהפך, יש מתח מתמיד בין נפשו לגופו, שהרי בכל נשימה ונשימה הנפש מבקשת לצאת. נכון שהיו זמנים של שלום בין השניים: תקופת אדם הראשון קודם החטא, שהיה זך בגופו וממילא אז אין סבל לנפשו, שהרי גופו מזוכך כדוגמת העליונים. וכן היה במעמד הר סיני שהגיעו למעלת אדם הראשון קודם החטא. וכך בע"ה יהיה לעתיד לבוא, שיהיה שלום בין הנפש לגוף. לצערנו כעת, המצב לא כך.
מוסר כליות
דומה לזה המושג 'מוסר כליות', שהוא ביטוי להרגשת אי שלימות האדם עם מעשיו כעת. כך הם חיי האדם. רצונו הפנימי לעשות רצון השי"ת, אמנם הגוף שהוא אחוז ודבוק בעולם הזה, מושך לכיוונים אחרים ושפלים מלאי תאוות והנאות גשמיות. האדם צריך לכבוש תאוותיו ולכוון כל רצונותיו, לעשות רצון הבורא. יש אדם שמצליח יותר, ויש שמצליח פחות, אבל כולם מנסים להגיע למטרה זו, להתאים רצונם הפנימי לרצונם החיצוני – מעשי גופו בפועל. ככל שגופו יותר דבוק בעוה"ז, ממילא הקושי גדול יותר. אין אדם ששמח בעשיית עבירה, גם אם בשעת עשיית החטא ישנה הנאה רגעית, מיד לאחר מכן הוא מרגיש ריק וחוסר סיפוק ממה שעשה.
"בריתי שלום"
זו הסיבה שהקב"ה מבטיח לפינחס שיתן לו 'ברית שלום' ולא 'ברית חיים'. אם היה מברך אותו ב'ברית חיים', משמעות הברכה תהיה שאמנם ייתן לו חיי נצח, אבל כחיי כל אדם – מלאי סבל תמידי – שבכל זמן הנפש רוצה לצאת מן הגוף. אמנם לא כן במה שברכו כעת – "בריתי שלום" – שיהיה שלום בין הנפש לגוף, לפי שהחומר שלו יזדכך והנפש לא תרצה לצאת מן הגוף. כידוע, 'פינחס הוא אליהו' ועלה עם גופו בסערה השמיים, לפי שגופו זך ואלו החיים השלמים מלאי השלום.
דרך האדם
בסיפור פינחס וזמרי – נשיא שבט שמעון – הקב"ה רוצה ללמדנו מהי הדרך שידבק בה האדם וכמובן ממה עליו להתרחק. צריך להיות כמו פינחס שמסר גופו והיה מוכן למות על ידי שבט שמעון, ומה שהיה חשוב לו זה נפשו. לכן קיבל את גופו ונפשו, שהיא ברכת החיים והשלום. לעומתו, זמרי שהלך אחר הנאת גופו, מת במיתה משונה כזו, וגם כתבו עליו החטא הנתעב שעשה שהוא דבק בו לעוה"ב. אם כן הפסיד גופו ונפשו.
מצוות בטלות לעתיד לבוא
גם בחיינו היומיומיים אנו זוכים להרגיש מידי פעם הרגשות עליונות אלו, מעין שלימות וחוסר התנגדות בין גופנו לנפשנו. כשזה קורה האדם שר ורוקד, כשאין מתח בין שני העולמות, השמחה עצומה. כך נקבל הסבר לדברי חז"ל: 'מצוות בטלות לעתיד לבוא', אין הכוונה שהמצוות יתבטלו לעתיד לבוא חס ושלום, אלא הכוונה שלא יצטרכו לצוות האדם על קיומן. הנשמה של האדם תוביל את גופו לעשות רצון הבורא, ולא כפי שקורה כיום, שהגוף מוביל את נשמתנו.
צריך לזכור שהקב"ה מצפה מכל אחד ואחד להגיע למעלה זו. הדרך קשה והעבודה רבה, והתוצאות לא ניכרות מיד. לפעמים גם משך כל חיי האדם אינו מצליח להשיג הדבר. חשוב לדעת, שזה הכיוון ולשם צריך לשים מגמתנו, ויהי רצון שנזכה, אכי"ר.