הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כז' סיון תשע"ד
חטא מי מריבה
בפרשה שלנו מתוארת הסיבה מדוע משה ואהרון לא נכנסו לארץ. כשמנסים לחקור ולהבין חומרת החטא, מגלים פתאום שאולי לא כל כך ברור מה היה חטאם, אם בכלל. האור החיים הקדוש, מונה עשרה מפרשים המסבירים מה היה חטאם ולאחר מכן דוחה את כולם ומביא את הפירוש שלו. דבר זה מראה את הקושי האדיר של המפרשים למצוא הסבר המניח את הדעת- מה היה חומרת חטאם? מדוע על דבר שנראה על פניו כל כך קטן, לא נכנסו מנהיגי האומה לארץ?
בשביל מה המטה?
הנצי"ב בספרו העמק דבר, מביא רעיון גדול שהעקרון בפירושו נמצא בתרגום ירושלמי ובעוד פרשנים. צריך לדקדק ולראות מה בדיוק ציוה ה': "קַח אֶת-הַמַּטֶּה" אם הציווי היה לדבר אל הסלע, מה הצורך בלקיחת המטה? בדרך כלל המטה משמש להכאה?
לדבר הלכה אחת או פרק אחד
"וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" הראשונים מבינים שאין הכוונה לדבר אל הסלע לצוותו שייתן מים, שהרי הסלע לא שומע. המדרש מסביר מה הכוונה לדבר אליו ומדוע בפרשת בשלח משה הכה את הסלע וכאן נצטווה לדבר אליו, וזה לשונו: 'והכיתם' לא נאמר. אמר ליה, כשהנער קטן – רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל – בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה, כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, שנאמר "והכית בצור" (פרשת בשלח), אבל עכשיו "ודברתם אל הסלע" – שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע'. אם כן מה שאמר הקב"ה "ודברתם" – הכוונה הייתה לדבר דבר הלכה אחת או פרק אחד.
אין מים בגלל העוונות
צריך להקדים שבמשך הארבעים שנה עם ישראל שותים מים מן הבאר שהלכה עמם לכל מקום. עם ישראל התרגל לעניין כבר כטבע ולא כמשהו ניסי, כשם שהקב"ה גזר על העננים ליתן מים, כך גזר על אותו סלע שיהיה באר מהלכת. ואם כן כעת שהסלע הפסיק לתת מים, הציבור לא הבין שזה בגלל העוונות שלהם, הם חשבו שהקב"ה רוצה להרגיל אותם להנהגה טבעית ולא ניסית. אבל למעשה, פסקו המים בשביל עוונותם, כמו שהקב"ה עוצר הגשמים בשביל עוונות הדור.
תפילת רבים
היום בשעת עצירת הגשמים, מנהג ישראל שמתאספים ברבים למקום אחד, וראש העם אומר לפניהם דברי כיבושים, דברים המעוררים לתשובה, ואח"כ מתפללים בציבור. וכן היה פה, רצה הקב"ה שמשה ואהרון יילמדו את העם איך הם יעשו לדורות בארץ ישראל, בזמנים כאלו שצריכים תפילה על הגשם, ויאמינו שגם בלי הכוח של משה אפשר לפעול בתפילת רבים. לכן ציוה ה' להקהיל העדה אל הסלע, ושם הייתה השכינה באותה שעה, ושמה יגידו משה ואהרון דבר הלכה ומוסר, הם דברי הכיבושים שיועילו לקבלת התפילה.
הקב"ה רצה שמשה ואהרון ידברו דברי כיבושין ואח"כ יתפללו בציבור ליד הסלע "וְנָתַן מֵימָיו" וכאן הכוונה למים הרגילים שהיה רגיל לתת לפני שהפסיק, לכן אמר "מֵימָיו".
כפילות ושינויי לשון בפסוק
אמנם מיד אח"כ הפסוק חוזר על עצמו "וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע" לכאורה הפסוק כאן מיותר וגם יש כאן שינויי לשון שכתב כאן "מַיִם" ולא "מֵימָיו". וגם פתאום שינה הלשון ללשון יחיד, שמקודם אמר "וְדִבַּרְתֶּם", וכעת אמר "וְהוֹצֵאתָ".
שני אופנים להוצאת המים
כל השינויים האלו באו לומר למשה, שהקב"ה נתן פה עוד אופציה של הוצאת המים. הקב"ה ידע שאולי לא תעלה השעה לתורה ותפילה כראוי, ואם כן הטבע לא יחזור ליתן מימיו מהבאר כפי שהיה נותן, אמנם הקב"ה לא יעזוב את ישראל בלי מים, אלא יעשה נס. לכן ציוהו לקחת את המטה כדי להכות הסלע ולהביא המים בצורה ניסית. אבל (בדרך השניה של נס) חוזר הפסוק ומדגיש שכאן הוא לא יתן את "מֵימָיו" שהיו צלולים ורבים, אלא יהיו רק "מַיִם". וכך היה באמת, שלא היו מים טובים כפי שהיו קודם. זו הסיבה שבהמשך הם צועקים (כא, ה): "כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם" המים הללו לא היו ראויים כל כך לשתיית בני אדם, וגם לא היו מרובים. הם היו בקושי מספיקים להרוות הצמאון ולבהמה. ניתן לומר אם כן, שהקב"ה ציוהו מראש על שתי האפשרויות ולכן ציוהו לקחת את המטה.
'נתעלמה ממנו הלכה'
משה החל להוכיח את העם כפי שציוה הקב"ה, אבל במקום לדבר ברכוּת החל לקצוף ברוגז ובוז: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים". הדברים שאמר משה בכעס גרמו שנעלמה ממנו הלכה ושכח את האופציה הראשונה של הוצאת המים, שזה על ידי התעוררות הציבור ותפילת הרבים. לכן הוא עשה את האופן השני, שעשה את הנס על ידי ההכאה במטה: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים" עכשיו בזכות הציבור שעמד כאן, היו מים רבים, אבל אח"כ חזר להיות מעט מים.
טעותם שבחרו באופציה הלא נכונה
ואם תשאל, הרי הקב"ה נתן האופציה של הכאת הסלע ואם כן מה יש לבוא בטענה אליהם? התשובה נקבל בפסוק של העונש: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אם משה ואהרון היו עומדים בתפילה, אז היה פה מציאות של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שהכוונה לפי חז"ל במגילה (כג ב) לומר דבר שבקדושה ברבים ועל ידי זה היו ישראל מאמינים בכוחה של התפילה ושאני קדוש בתוכם. ועתה "לא האמנתם" את ישראל בזה.
הגזירה הייתה מידה כנגד מידה, אתם לא הראתם לעם ישראל את הדרך להתנהג בארץ בעת עצירת גשמים וכדומה, "לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". שבת שלום ומבורך!