הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ז' אייר תש"פ
ואהבת לרעך כמוך
להיות יהודי קדוש זו עבודה קשה. לא מיד זוכים למדרגה זו, לשם כך נדרשים וויתורים כואבים. הדרך לשם ארוכה ובעלי המוסר קוראים לאדם שנמצא באמצע התהליך לשם, "איש צדיק". בשלבים הראשונים – שלפני הקדושה – הוא מכונה בכמה שמות: 'צדיק', 'פרוש', 'חסיד' ועוד. שכל מדרגה מהם כשלעצמה היא דבר גדול ונעלה כל כך. רק בסוף התהליך הוא מגיע אל הקדושה, שהיא מזכה אותו אח"כ ברוח הקודש, ולפעמים גם זוכה לנבואה ממש. כל זה על פי דבריו המפורסמים של התנא ר' פינחס בן יאיר זי"ע, חמיו של רשב"י. אדם שנמצא במדרגת הקדושה, הוא במעלת האבות הקדושים, שאינו צריך לפרוש מתאוות ועינוגי העולם. להפך, עליו להשתמש בכל מה שאפשר לתועלתו, כי על ידו כל דבר של חול נעשה קודש. ביהדות – שלא כמו הנצרות – גם דבר גשמי יכול להפוך להיות קודש! וזה תלוי בכמה גורמים.
קדושה הנוגעת לחיינו
הקב"ה מצפה מאיתנו להיות קדושים, כפי שאמר לנו לפני מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובפרשת קדושים הוא גם אומר לנו איך קדושה זו צריכה להתבטא במעשים. הקדושה היא ביטוי לקשר העמוק שקיים בין עם ישראל לקב"ה, וההשלכות הם, לא רק לשמירת הקדושה במונחים דתיים-פולחניים. כמו למשל, שמירת שבת, ריחוק מן העבודה זרה, או הקרבת הקורבנות. שדברים אלו חשובים, אבל מנותקים מחיי היומיום. הקדושה לא רק מעמידה את האדם מול קונו, אלא גם – ובעיקר – מול חברו. ערכי הקדושה מעצבים חובות קטנות וגדולות ביחסים שבין אדם לחברו. בתנ"ך, בתחילת ספר שמואל, אנו מוצאים את בני עלי, שבעבור מעשיהם הרעים קיבלו עונשים חמורים, עד כדי פסילת כהונתם ממש. וכל זה התחיל בגלל החינוך של אביהם עלי – שהיה שופט צדיק ורבו של שמואל הנביא – ששם דגש על היחס שבין אדם למקום בלבד. והיה מוכיח את בניו רק על מעשיהם הרעים לשמים בלבד. ולעומתם, שמואל "הולך וגדל וטוב, גם עם ה' וגם עם אנשים".
"ואהבת לרעך כמוך"
הילל הזקן תירגם את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": 'מה ששנאוי עליך – אל תעשה לחברך'. מדבריו משמע שציווי זה הוא הבסיס שעליו עומדת כל התורה כולה. אם נשים לב אין כאן דרישה לדברים שבין אדם למקום, הדרישה כאן לנהוג בזולת כאילו היה כמוך. גם ר' עקיבא אמר ' "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה'. ולכאורה לא מובן מה חידש ר' עקיבא, הרי הוא אמר את הפסוק ורק הוסיף שזה כלל גדול בתורה? והתשובה – על פי דברים ששמעתי מהרב שרקי שליט"א – שר' עקיבא מדבר מניסיונו בעברו הרחוק. כידוע, ר' עקיבא היה עם הארץ. אבל לא סתם, חז"ל מוסיפים שהוא היה עם הארץ ששנא בתכלית תלמידי חכמים. וכפי שהוא העיד על עצמו, בהיותו עם הארץ, שהיה מבקש להרוג תלמידי חכמים ואמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור'. אח"כ כשנעשה רב גדול בישראל, היה מסביר לתלמידיו – מדוע אמר 'כחמור' ולא אמר 'ככלב' – שלגודל שנאתו אמר 'חמור', שבנשיכתו שובר עצמות, וכך רצה לעשות להם.
טעותו של יש"ו
זו למעשה טעותו של יש"ו הנוצרי שרבו היה נמנע מללמדו תורה בעקבות מעשה לא הגון שראה בו. ולמרות כל מה שניסה יש"ו לחזור ולהתקרב לרבו, לא הועילו לו כל הפצרותיו, עד שלבסוף בחר לשנות כיוון והקים את הנצרות. נכון שחז"ל העבירו ביקורת על הקפדנות של רבו, אבל טעותו של יש"ו הייתה שהוא לא תפס את מה שהבין ר' עקיבא. כדי להבין אקדים לבאר בקצרה, צריך לדעת שישנם הלכות – שפחות מצויות בימינו – של טומאה וטהרה. לדוגמא, רוק של עם הארץ, מטמא. והכוונה שאם הוא ניתז על התלמיד חכם, הוא נטמא. בעקבות הלכות אלו ועוד, נוצר דיסטנס (=מרחק) בין תלמידי חכמים לעמי ארצות. והאחרונים הרגישו שאלו הראשונים מתנשאים עליהם. עד כדי כך שר' עקיבא אמר מה שאמר. ויש"ו שהיה חסר לו אהבה מצד רבו, הלך והקים את כת הנצרות – שתשתיתה בנויה על יסודות האהבה – כי הוא הבין שזה מה שחסר ביהדות.
הבנתו של ר' עקיבא
ר' עקיבא לעומתו, הבין שהטעות לא נמצאת ביהדות, אלא בנציגים שאמורים היו להגיש אותה להמון העם, הם לא ידעו לעשות זאת נכון. ולכן ר' עקיבא בהיותו עם הארץ שנא אותם ואת מה שהם מייצגים. אבל כשהפך להיות תלמיד חכם בעצמו, אמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". ר' עקיבא חידש, שאדם שהוא גדול בתורה, הוא צריך לגרום לאהבה בין איש לרעהו, ובשם התורה! ולא כפי שהיו עושים עד כה החכמים. נכון שהתורה לא מסבירה מדוע צריך להתנהג כך, אבל ההסבר פשוט, אם אתה מבין שגם באחר יש משהו אלוקי כמוך, אתה תנהג בו כבוד, וכפי שהתורה אומרת (בראשית ה,א): "זה ספר תולדות האדם.. בדמות אלוקים עשה אותו".
הדברים האלו נכונים תמיד ובפרט בימים אלו. עלינו לעזוב את הדקדוקים והדברים המרחיקים בין איש לרעהו, ולהתמקד בדברים המשותפים לנו, ורבים הם.