הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ב' אייר תשפ"א
הצרעת מראה השגחת הבורא
התורה פותחת פרשת הנגעים בביטוי של שמחה "והיה בעור בשרו לנגע צרעת". חז"ל אומרים ש'אין והיה אלא לשון שמחה'. ואם כן על מה השמחה העצומה, הרי אדם זה לקה במראות נגעים בבשרו, וצריך להיות עצוב ולא שמח? ועוד אנו יודעים שהצרעת באה על אחד משבעה חטאים (ערכין טז.) ואם כן למה נקרא חוטא זה בשם הכל כך מכובד: 'אדם' – שהפסוקים משתמשים בשם זה רק לשלם מכולם – היה ראוי לקוראו אנוש, או גבר, או איש? אביא בפניכם מקצת דבריו המתוקים של האלשיך הקדוש בתשובה לשאלה זו.
"אדם" שלם וכשר
צריך לזכור שבזמן אבותינו היו האנשים שלמים וטובים יותר, וממילא כיוון שהיו קדושים, כוח הקדושה שלהם דחתה את הטומאה החוצה ולא נתנה לה מקום לאחוז בנשמה, והנגע היה ניכר מבחוץ, בעור הבשר. לכן קרוי חוטא זה, בשם אדם. מדובר פה באדם שלם וכשר, שאם לא היה כשר לא היינו רואים את עוונותיו מבחוץ, שהיו נאחזים פנימה בנפשו – לפי שלא היה לה כוח לדחות כוח טומאה זו. לכן השתמשה התורה בביטוי "והיה" לשון של שמחה, לפי ששמחה יש לאדם זה, שהעוון השאיר רושם מבחוץ וכך יידע שצריך לשוב בתשובה ויתרפא.
מטרת הצרעת
הקב"ה רצה לזכות את ישראל שיאמינו בהשגחתו על כל ברואיו. ולא יטעו לומר – כמו שרבים טועים – שהמחלה החלה על אדם זה בסיבה טבעית זו או אחרת, או 'מקרה היה ולא ה' עשה זאת'. אין הדבר כן, הכל מכוון מאיתו יתברך.
דבר נוסף, רצה הקב"ה שידעו שהעוון גרם המחלה וממילא התשובה תרפא חולי זה. לכן הקב"ה הביא על האדם את החולי הגדול שבחולאים – הצרעת – שדרך בני האדם לומר שבאה מחלה זו בדרכים לא טבעיות ואין לה תרופה.
הכהן ולא רופא
בנוסף, אומר הקב"ה לאדם שלקה בצרעת זו "והובא אל אהרון הכהן" – השמרו מלחשוב שהחולי הזה בא מסיבה טבעית או מקרה ודי שנלך לרופא לטפל בה. אין הדבר כן, אלא מדגיש הכתוב ואומר: "והובא אל הכהן", לא 'אל הרופא'! לפי שהצרעת באה על זה שלא שמר פיו מלדבר לשון הרע, וכשבא אל הכהן, אם אכן הנגע הוא נגע המטמא אותו, הכהן מצווה לסגור אותו שבעת ימים. באותם ימים, יעשה האדם חשבון נפש על מה שמו אותו בחדר סגור וחשוך, ויבין על שפתח פיו על חברו, ויבין שהתשובה תלויה בשימת מחסום לפיו, ולא לדבר סרה בחברו.
אין הערוד ממית אלא החטא
אם ישוב בשבעת הימים הללו, אז בצאתו מן החדר מראה בו הקב"ה סימני טהרה והכהן שחוזר לראותו מטהרו. אבל אם רואה הכהן שלא חל שינוי בנגע, כי אדם זה לא תיקן עצמו ולא שב בתשובה, מסגירו שבעת ימים שנית. כאן ביציאה השנייה, אם לא הורחב הנגע וגם נעשה כהה יותר מהלבן שהיה, אז הכהן מטהרו.
הפוך מן הטבע
כל זה להורות לנו בני ישראל, כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית, ואין רופא שיוכל לרפאות מחלה זו כי אם השם יתברך, ועל ידי זה יכירו וידעו כי הכל מאיתו יתברך. צריך לדעת, שריפוי נגע הצרעת נעשה הפוך מדרך הטבע. הרי על פי הטבע, אם סוגרים את המצורע בחדר, היה צריך דמו להתקלקל ולהתעפש יותר ולהוסיף לגדול. כאן הקב"ה מצווה לעשות הפוך מדרך הרפואה הטבעית בכדי שנבין שהכל סיבה אלקית.
סדר הפסוקים בפרשה
מה שאמרנו מסביר את סדר הפסוקים הפותחים את פרשתנו: הקב"ה מקדים תשובה לשאלה שעדיין יכולה להישאל על ידי בני האדם, והיא – מי הפך את הכהן להיות מרפא נגעים ומדוע לא נלך אל הרופא? זו הסיבה שהפרשה פותחת בפסוקים של אישה יולדת והיא נטמאת מחמת הלידה בטומאת נידה, ואם יולדת זכר כתוב ש"ביום השמיני ימול בשר עורלתו". כאן הקב"ה רוצה להביא ראיה והוכחה שכלית שהצרעת הבאה לאדם איננה באה בדרך הטבע, כי אם בהשגחה, כפי שנבאר מיד.
בדרך הטבע הצרעת באה על אחד מג' דברים
חכמי הטבע הסבירו שהצרעת באה לאדם על אחד משלושה דברים: א. בעילת אישה נידה. ב. מחמת עורלת הבשר (כפי שהמדרש מספר על שני בני מלך גוי שרצו למול עצמם ולהפוך להיות יהודים, אבל פחדו שאביהם לא יסכים ולכן שלחו את אימם שתאמר לו, שהסיבה שהם רוצים למול, כי פוחדים מהצרעת ולכן מלים עורלת בשרם). ג. הדם הפנימי שמתעפש מחום ורוב דאגות, שיוצא החוצה כבהרות לבנות.
בעצם אומרת התורה, שלושת הסיבות הללו לא נמצאות בישראל: הרי עם ישראל לא בועל נידות – וזה המתואר בתחילת הפרשה, וגם הסיבה השניה שהיא העורלה איננה – שהרי "ביום השמיני ימול בשר עורלתו". גם הסיבה השלישית: עיפוש הדם, איננה – שהרי לפי הטבע העיפוש מתחיל מהדם הפנימי, וכאן הכתוב מעיד שהכל התחיל מבחוץ ולא משהו פנימי, כפי שאומרים חז"ל במדרש, אלקינו מרחם ולכן התחיל תחילה לרמוז לאדם על ידי הכאת ביתו בצרעת. אם לא נרמז האדם, מכה בגדיו. אם לא נרמז, מכה גופו ממש. וכפי שאמרנו, כל זה מתחיל מבחוץ לו. אם כן יוצא שהצרעת באה לא בדרך הטבע כי אם בהשגחה, ולכן רפואתה על ידי שליח ה' הכהן ולא הרופא. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו. שבת שלום ומבורך.