הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כ' ניסן תשע"ה
טעות בהוראה
סוף כל סוף הגענו לפסגה, לשלימות הנכספת של הופעת שכינה במשכן: האש יורדת ואוכלת על המזבח את הקורבנות, הקב"ה הופיע בתחתונים. ננסה להיות עם העומדים שם באותו מעמד, הציבור הגיב בקריאות התפעלות (כמו, להבדיל, באצטדיון כדורגל המלא וגדוש וכולם יחד מריעים ומשמיעים בקולם) כפי שמעיד הכתוב: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אבל גם כאן השמחה לא שלימה וכפי שכולנו מכירים את סיפורם של נדב ואביהו. נתעכב בדברינו על הסיפור שאחרי מיתתם. חז"ל (זבחים קא) מוסיפים פרטים בסיפור שעוזרים לנו להבין דין ודברים שהיו בין משה לאהרון.
שלושה שעירים והציווי לאוכלם
פרשתנו עוסקת ביום השמיני למילואים, שהיה בראש חודש ניסן. ביום זה היה צריך להביא שלושה שעירים לקורבן חטאת: הראשון, שעיר ראש חודש כפי שמביאים בכל ר"ח. השני, שעיר הנשיא, שבמשך שנים עשר ימים מיום הקמת המשכן הביאו הנשיאים שעיר כל אחד ביומו, וביום זה הביא נחשון בן עמינדב. והשלישי, שעיר מיוחד במינו, חד פעמי, שהעם הביאו אותו בכדי שלא יקטרג השטן (על שעיר העיזים ששחטו השבטים להטעות את יעקב). אהרון ובניו הנותרים נצטוו על ידי משה להקריב את שלושת השעירים ולאוכלם, כפי הדין שהכהנים אוכלים חטאות. אמנם למעשה הם אכלו רק שניים מתוך השלושה – את שעיר ראש החודש הם שרפו.
משה תמה וכועס
כאשר משה שמע על מה שעשו שאלם מדוע עשו כן. נכון, אהרון ובניו היו אוננים (אונן פירושו, אדם שמתו עוד לא נקבר) על נדב ואביהו שמתו בו ביום. אבל אם זו הסיבה שלא אכלו את השעיר ר"ח, לא מובן אם כן מדוע את שתי החטאות האחרות אכלו? הרי אונן אסור באכילת קודשים ומה אם כן החילוק בין אלו לאלו? משה ממש כעס "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר" הכעס גם על אהרון, אבל משה עשה לו כבוד והפנה דיבורו אליהם ולא אליו.
הסבר תמיהת משה
משה כועס ומבקש הסבר מדוע עשו כן "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי" להבין שאלתו, צריך לדעת, שקורבן שיצא חוץ למחיצות המשכן צריך להשרף. וכן קורבן חטאת, שנזרק דמו על מזבח הזהב (הפנימי, ולא מזבח החיצון), טעון שריפה. ואם כן שואל משה: הרי הוא לא יצא חוץ למחיצות, וגם לא נזרק דמו פנימה, מדוע א"כ הם שרפו את החטאת? שמא הסיבה משום שהקרבתם את השעיר כשהייתם אוננים וכהן שעבד עבודת המקדש כשהוא אונן פסל את הקורבן?
תשובת אהרון
אהרון שעמד מן הצד ושמע כעס משה אל בניו, כעת פותח בדברים קשים ואומר: שאלתך, משה, בכלל לא מובנת. הרי נכון שכהן הדיוט המקריב חטאת באנינות פוסל הקורבן, אבל כאן גם אני הייתי, שאני כהן גדול ומותר לי לעבוד באנינות. אם כן, לגבי שאלתך, מה ראינו לחלק ביניהם ומדוע שרפנו חטאת ר"ח ואילו את שני השעירים האחרים אכלנו – דע לך שההבדל פשוט, כאן היו שעירים שבאו פעם אחת ויחידה בהסטוריה ולא יחזרו שנית, לכן אכלנו. מה שאין כן חטאת ר"ח שחוזרת בכל חודש, אותה לא אכלנו באנינות שיש אפשרות לאוכלה כשאיני אונן. משה שומע תשובת אהרון "וייטב בעיניו" – מדהים! משה רבנו אומר לאהרון: 'צדקת, כך ציוה לי הקב"ה אבל שכחתי הדין'. אומרים חז"ל במדרש 'שבאותה שעה הכריז בכל מחנה ישראל לאמר: שכחתי את הדין ואהרון אחי למדני אותו'. משה רבנו, בגלל שכעס, נעלמה ממנו הלכה זו.
דרכה של תורה
מהסיפור הזה נלמד, שגם רבנים יכולים לטעות. לא לחינם ישנה מסכת שלימה בש"ס הנקראת מסכת 'הוריות'. כל עניינה של מסכת זו, טעויות בהוראה של רבותינו ומה סדר התיקון לכל טעות וטעות. מכאן נלמד שישנה אפשרות של טעות. לפעמים, ישנם כאלה שאומרים 'הרי גדול הדור אמר כך'. אמירה זו, בטעות יסודה, שהרי בשום דור לא ראינו שהלכה כמו גדול הדור. הכללים בפסיקה מאוד ברורים ולא בהכרח שהלכה כמו גדול הדור. הרי רבי יהודה הנשיא היה גדול הדור, ואין הלכה כמותו בכל מקום שדיבר. למרות, שאין חולק על גדלותו. יותר מזה, הגמרא במסכת הוריות (ב:) מלמדת אותנו שאם תלמיד מבין הפוך ממה שרבותיו אומרים ובכל זאת הוא עושה על פיהם, והסברא שלו הייתה 'שחשב שיש מצווה לעשות על פיהם שיש מצווה לשמוע דברי חכמים'. תלמיד כזה, אם יתברר שרבותיו טעו, יצטרך להביא חטאת. כיוון שיכל לברר. הקב"ה נתן לנו שכל כדי שנוכל לברר בשכלנו ועם זאת שיהיה גם ביטול לדברי רבותינו. כפי שאומר הרב קוק באורות ישראל (ג, ג), שצריך להיות ביטול עם ביקורת שכלית. כפי שמצינו בש"ס שבכל דבר שאלו התלמידים את רבותיהם 'תורה היא וללמוד אני צריך'.
"מתאבק בעפר"
אסיים בדברי ר' חיים מוולוזין בספרו 'רוח חיים' (פירוש למסכת אבות). בהסבר המשנה 'יהי ביתך בית וועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם'. כוונת רבותינו, שתכניס את כל הספרים אל ביתך, תשמע את השיטות של כולם, 'והוי מתאבק' תעשה מאבק ממש, שתהיה מלחמתה של תורה. אבל תזכור 'בעפר רגליהם' הכוונה שהם גדולי האומה ואנחנו עפר לרגליהם. אם זו הגישה, זו הדרך הנכונה. כפי שמסיים התנא 'והוי שותה בצמא את דבריהם' בדרך כלל אדם שותה ומרווה צמאונו, אבל כאן שותה ונשאר צמא. כך צריך להרגיש. יהי רצון שנזכה להדבק בחכמינו ולהיות שותים בצמא את דבריהם, אכי"ר.