הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד
טעמי הקורבנות
אנו מוצאים בפרשה שלפנינו פירוט יתר על המידה של כל עניני הקורבנות. נראה שהפסוקים מאריכים מדי, וביתר דיוק. מדוע? הרי בהלכות שבת, יש מאות אלפי הלכות ואמנם הפסוקים מעטים 'מקרא מועט והלכות מרובות'. הראשונים נחלקו בהסבר טעם מצוות הקורבנות.
שיטת הרמב"ם – להרחיק לב האדם מהעבודה זרה
המצרים, שהיו ישראל גרים ותושבים בארצם, היו עובדים לבקר ולצאן, 'בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלושה מינים לשם הנכבד כדי שיוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העוונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות' (הרמב"ן בהסבר דעת הרמב"ם). בעצם, מה שהיה נראה לעובדי הע"ז כדבר איסור, הוא הדבר הרצוי לפניו יתברך.
שיטת הרמב"ן – הבהמה במקום גוף האדם
הרמב"ן אומר על דבריו שהם דברי הבאי (הבל) שהרי יוצא לפי דברי הרמב"ם שכל עניין הקורבנות רק בכדי להוציא מלבם של הרשעים והטפשים. כמובן שאין הדבר כן שהרי הכתוב אומר: "לחם אישה לריח ניחוח". הרמב"ן מאריך להקשות עוד קושיות רבות. לשיטתו, יש טעם על פי הסוד שהוא עמוק מלנסות להבינו. הטעם על פי הפשט, מבחינת רצון האדם שרוצה להקריב, והבהמה היא במקום הגוף שלו. ואביא כאן את לשונו כמעט מילה במילה: שהרי כשאדם חוטא, החטא מתחיל במחשבת האדם, בדיבור ובמעשה שגומר ועושה מעשה החטא עצמו. לכן דרך התיקון להביא הבהמה, שבה יהיו שותפים כל חלקי האדם. 'יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של האדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו. לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש'.
האלשיך הקדוש – סוגי הקורבנות לפי האדם
מתחיל כמו הרמב"ן, אבל מוסיף להסביר מדוע יש סוגי קרבנות שונים. האדם, אם לא היה חוטא היה כאחד ממלאכי השרת, לפי שהוא קרוב אל ה', כי הנשמה של האדם היא דבקה בו יתברך ואין דבר המפסיק בינו לבין אביו שבשמיים. אמנם כשחוטא האדם, החטא מרחיק האדם מהשם יתברך ויותר מזה, החטא גורם, שמן העוון שעשה יברא מלאך רע שיקטרג עליו, עד שהאדם שברא משחית זה, ימיס אותו בתשובתו.
חטא לא גדול
על ידי הקורבן, יתקרב האדם. אבל קודם צריך להרוג את המשחית שברא בעוונו, וזה על ידי תשובה ווידוי בסמיכה ובשחיטה. כל זה מספיק כאשר החטא אינו גדול כל כך, שאז באמת יספיק שיסמוך החוטא ידיו על ראש הקורבן וישוב אל ה' בלב שלם ויתוודה על העוון, כך יסיר ממנו הכח הטמא שברא בעשיית החטא, ויעבור כח זה לבהמה שלפניו. כעת יובנו דברי חז"ל: 'תכף לסמיכה שחיטה' שאין להמתין ומיד אחרי סמיכת ידיו על הבהמה, יש לשחוט הבהמה, כדי להכניע הכח הטמא הזה, שעבר ממנו לבהמה. לכן צריך גם אש שתבוא מלמעלה מן השמיים לאכול הקורבן ולא מספיק האש הנמצאת על גבי המזבח שהובאה על ידי האדם. כאן צריך כוח חזק כי הנזק הוא רוחני.
שוגג או מחשבה בלי מעשה
כל זמן שהחטא נשאר במחשבה בלבד אבל בפועל לא עשה מעשה החטא עצמו. או עשה מעשה החטא, אבל בלי כוונה ומחשבה לעשותו (שזה שוגג), כגון שלא ידע שיש במה שעושה עוון. אז יש כוח להלביש עוונו באותה בהמה על ידי סמיכת ידיו שהזכרנו מקודם.
לכן החילוק בסוגי הקורבנות: זה שחטא בשוגג במעשה בלי מחשבה, מספיק שיביא כבשה או שעירת עיזים שהוא מבטא כוח חלש כנקבה. כיוון שבקלות אפשר לבטל המשחית כאן, שלא גדול עוונו.
אמנם כאשר מעורב בחטאו המחשבה (אפילו אם לא הגיע לכלל מעשה) כאן צריך כבר קורבן זכר תמים לעולה. שהמחשבה הייתה מעורבת, שהיא בעצם נפש האדם ואם כן גדול החטא יותר.
חילוק נוסף: כיוון שהעולה באה על חטא המחשבה ואין כאן תפיסת ידי אדם, לכן קורבן זה כולו לגבוה ואין בו תפיסת ידי אדם. מה שאין כן החטאת שהיא באה על מעשה האדם, לכן באכילתו שותפים השי"ת שהחלב והדם עולים למזבח, והכהנים אוכלים הבשר.
ממקום בריאתו תהא כפרתו
על ידי הקורבן מתחבר האדם אל השי"ת שהתרחק ממנו בעקבות החטא, ולכן בחר השם שיביא הקורבן על המזבח אשר הוא במקום שער השמים, משם יורד שפע למטה לעולמנו. ונצטווינו שיהיה מזבח אדמה, כי האדם לוקח מן האדמה. דווקא משם, מקום המזבח, נוצר האדם. לפי שממקום זה נברא, לכן משם תהיה כפרתו.
מזיד
אמנם כאשר האדם חוטא במזיד, כאן אם הגיע לעשות מעשה העוון מתוך מחשבה, גדול עוונו מנשוא. כאן אין אפשרות לכפר בשום קורבן שבא על גבי המזבח. לאדם כזה אין שום בהמה תמורתו, שהרי הוא בשכלו ושלימות מחשבתו עשה העוון. חטאו גם במחשבה שהיא נפש האדם וגם במעשה בפועל שזה גופו. המשחית שנברא כאן גדול מהכיל כפרתו על ידי קורבן חטאת או עולה. כאן 'תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר', שהרי היה צריך שהאדם יביא עצמו להיות כקורבן עולה על עוונו. לכן תלויה כפרתו עד יום הכיפורים, היום שהועלה יצחק כעולה. ביום זה מעלה השי"ת כאילו זרעו נקרב לפניו והוא קורבן אדם ממש.
יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להקריב הקורבנות בפועל ממש, אכי"ר.