מדינה לה'
בפרשה שלנו נקרא על כינונו של העם היהודי. ויש בזה בשורה לאנושות כולה, כל אדם יכול להצטרף לאומה זו. במדינת ה' אין ערך לייחוס ולא לקשרי מולדת, אלא לפנימיות האדם בלבד. לכן גם 'גר תושב' (שקיבל עליו שבע מצוות בני נוח בלבד) שייך למערכת זו. כפי שנסביר, חג הפסח הוא לא זכרון לזמנים שעברו, אלא בנייה שחוזרת ונשנית והולכת ומתפתחת בדורות הבאים, על הבסיס שהוקם ביציאת מצרים. הקב"ה מקים מדינה. מעניין לראות כיצד הוא עושה זאת. נדקדק בפסוקים על פי הרש"ר הירש זצ"ל.
עצמאות וזקיפות קומה
בני האדם מהם הוקמה המדינה היו עבדים, לא הייתה להם אישיות, לא רכוש, לא משפחה. לכן הקב"ה מעניק להם 'שוויון' בפני החוק, ומצווה אותם לקחת שה ולשוחטו. לא רק בשביל כל יחיד ויחיד, אלא גם בשביל אחרים, דבר המראה על עצמאותם ואף נותן להם זקיפות קומה. אחרי שזקף קומתם, ליכד את היחידים למשפחותיהם, ומצווה אותם לחפש אנשים שיאכלו איתם את הפסח, כאן במערכת החוק נקבע עניין 'הצדקה'. זה הדבר שיחבר בין בני האדם.
"שה תמים זכר בן שנה"
ברגע זה של תחיית האומה, חייבים לראות את עצמם מול ה' כ"שה". להיות "צאן מרעיתו", להיות מוכנים לקבל הנהגתו. ולא עוד שה 'סובל מכאובים' נדכא ושפל, אלא
"שה תמים זכר בן שנה" שלם בגופו, גברי, צעיר ונמרץ. זו המגמה, צאן ה' יהיה מושלם ועצמאי, וכך נוכל לעמוד איתנים מול האומות, אבל גם צריך להיות צעיר, שכלפי הרועה צריך להכנע.
וויתור על חייו לה'
צריך שיהיה "תמים" דבר המראה על התמסרות מוחלטת של האדם בכל יישותו לקרבת השי"ת. באמצעות שחיטתו מביע נכונות לוותר כליל על חייו הקודמים כעבד, וכעת זוכה למשהו נעלה יותר, עבד ה', דבר הבא לידי ביטוי בקבלת הדם. אח"כ אותם אלה שביטאו בפסח את ביטול חייהם והתמסרותם לה' חוזרים ואוכלים מבשרו. זו הלכה מיוחדת לפסח שאינו בא אלא לאכילה. אכילת הפסח מסמלת את החירות והעצמאות שיש באכילה זו, שאינם בטלים לאדוניהם. זו הסיבה שאת הנותר שורפים, לומר שיש עניין באכילה ודווקא בסמוך להקרבתו. אין אפשרות לזכות לעצמאות ללא אכילה.
הדם על המזוזות והמשקוף
כל זה נעשה בבתים חופשיים, ולא בתור יחידים. לכן נתנו את הדם על המזוזות והמשקוף של הבתים. העבד, שקם והיה לאדם, זוכה ל"מזוזות" ו"משקוף" – מעמד משפטי ומחסה מאת ה'. הדם שמורח על המזוזות ומשקוף הבתים, מבטא את ההבנה שלא הקירות מגינים עליו מפני כוחות הרע, אלא השי"ת, וזה על ידי אותם המתמסרים לו באכילת הקורבן כעת.
"צלי אש ומצות על מרורים"
ברגע הזה שמתענגים על הדרור, צריכים להזכיר לעצמם את שלושת המרכיבים הבולטים שהיו בסבלות מצרים: הגרות, העבדות והעינוי. כנגד העינוי אכילת המרור, כנגד העבדות המצה היא לחם העוני, וכנגד הגרות אכילת הצלי שהוא מרחף באוויר התנור, וכך הגר שאין לו אחיזה בקרקע. הקורבן צריך להיות צלי ולא מבושל בלי תוספת נוזלים, כך גאולתנו שזוכים לחירות גמורה מה' בלי עזרה משום גורם זר.
הסיבה לאיסור אכילת החמץ
המצה, כפי שאמרנו, מסמלת 'עבדות', מעין תלות. לעומתה ה'חמץ' מסמל עצמאות. תפקידו של חג הפסח להזכיר לנו כל פעם מחדש את הרגע בו זכינו בחירות ועצמאות. במשך שבעת הימים לא נאכל לחם של עצמאות, וגם לא ימצא בקרבת ביתנו. כך נזכיר לעצמנו שבאותם ימים לא היה לנו אף זיק של עצמאות, ואפילו יכולת כלכלית לקנות לא היה. היינו משועבדים וחסרי אונים, ורק בכוח השי"ת קמנו לחירות ועצמאות. מי שאוכל לחם בימים אלו מכחיש זאת ואומר שה' אינו מקור חירותנו. הוא מצהיר שהחירות היא הישג אנושי. בעצם אינו זוכר את עברו, ולאדם כזה אין עתיד בישראל ("ונכרתה").
"והייתי לכם לאלקים"
ימים אלו נקראים "מקראי קודש". בימים אלו כל יהודי 'קרוא' אל ה' ולכן נקראים "מקראי קודש". כך נגיע לתכלית השורשית של גאולת מצרים: "ולקחתי אתכם לי והייתי לכם לאלקים". יש כאן תהליך של זכיה בדרגה חדשה, על ידי הקריאה התקופתית הזאת של העדה לשם חידוש בריתה עם ה'. יש לזה ביטוי מוחשי בהופעה המכובדת של כל אדם בלבושו, ארוחתו וסביבתו. לכן אסור בעשיית מלאכה שאין לאדם הנאה ממנה. העניין עכשיו להוועד עם ה' הוא עם כל אחיו, וכל מלאכה שגורמת לו הנאה, מותרת. מלאכה אחרת, אסורה.
אכילת המצה ואיסור החמץ
עוד לפני החג, היהודי צריך לחשוב איך יביע את מסירותו השלימה לבוראו בחג עצמו. לכן צריך לשמור את המצות מחימוץ. הדאגה הזו תגרום שבחג עצמו יזכה לכך. בלילה הראשון יש חיוב לאכול מצה ולא בשאר הלילות, רק להמנע מאכילת חמץ. הסיבה, שבמשך כל השבוע הרעיון הוא לדחות כל מחשבה שהייתה שותפות אנושית בתקומתנו לחירות לכן נמנעים מאכילת חמץ. אמנם אכילת המצה בכניסת החג מראה על התמסרותנו בידי ה', שהודות לזה זכינו לחירות. זו גם הסיבה שהורחק החמץ מעל המזבח משך כל השנה.
כל שבעת ימי חג הגאולה, מורחק החמץ מגבולנו ("לא ימצא"), ומשימושנו ("איסור הנאה"), וממזוננו ("אסור באכילה"). וזה בדיוק שלושת המרכיבים של גלות מצרים. לא הייתה לנו עצמאות (חמץ), לא ביחס לרכוש ("לא ימצא"), לא ביחס לזכות השימוש ("הנאה"), ולא ביחס לסיפוק צרכינו ("אכילה"). כל זה צריך לזכור בפסח, וכך נזכה לגאולה שלימה במהרה בימנו, אמן.