הכיור הנעלם – פרשת כי תשא תשע"ט

בס"ד י"ד אדר א' תשע"ט

להיכן נעלם הכיור?

נשים לב, שהכיור לא הוזכר לפני כן עם שאר הכלים – בפרשת תרומה – והשאלה מדוע, הרי שם מקומו? חלק מן הפרשנים אומרים שזה רק הכשר מצוה, ולא כמו שאר הכלים שנועדו להשכין שכינה בתוכנו, עניין הכיור לעשות משהו טכני – להכשיר את הכהנים לעבודתם בלבד. אפשר לומר שהכיור הוא מעין ברזיה, וכמו שאת המגבות לא הזכירו – לצורך ניגוב ידי הכהנים – ובודאי שהיו, כך הכיור. עד כדי כך שהרמב"ן אומר שאם לא היה כיור למלא בו מים, אפשר היה להביא מים בדרך אחרת לנטילה. וזה הכיוון הרווח במפרשים. דבר מעניין נוסף, שהכיור הוא הכלי היחידי שהתורה לא מפרטת בו את מידותיו, לעומת שאר הכלים שם יש ציווי מדוייק על המידות. וההתעלמות של התורה מן הכיור ממשיכה הלאה (פרק לח,כד) כשהתורה מסכמת מה עשו עם כל הזהב, הכסף והנחושת שהביאו. ויש שם פירוט מדוייק של הכלים שעשו מן הנחושת שהביאו, ושוב לא מוזכר הכיור?! יש כאן מעין התעלמות סדרתית מן הכיור, כאילו לא סופרים אותו. דבר זה צריך הסבר, ואביא כאן דברים נפלאים ששמעתי מהרב מנשה וינר שליט"א.

את הכיור עשו מן המראות

רש"י (סוף פרשת ויקהל לח,ח) מתייחס לעניין על מה שאמרה תורה שאת הכיור עשו נחושת מהמראות הצובאות: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְּיָדָן מַרְאוֹת, שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְיֵצֶּר הָרַע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכָּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם. כְּשֶׁהָיוּ בַּעֲלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֵּה וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָהּ עַצְמָהּ עִם בַּעֲלָהּ בְּמָרְאַה וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעֲלֵיהֶן לִידֵי תַּאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם, וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׂם, שֶׁנֶּאֱמַר (שִׁיר הַשִּׁירִים ח,ה) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת. וְנַעֲשֶׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, לְהַשְׁקוֹת מִמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶת שֶׁקִּנֵּא לָהּ בָּעַלַה וְנִסְתְּרָה, וְתֵדַע לְךָ, שֶׁהֵן מַרְאוֹת מַמָּשׁ". לפי המדרש, הגברים התייאשו מהילודה והנשים גרמו להם להתעורר בחזרה לכך. זו הסיבה שהכיור לא נמצא בסיכום של מה שעשו מן הנחושת, כי את הכיור עשו מן המראות. והאבן עזרא מסביר שלכן לא נתנו מידות לכיור, כי זה תלוי בכמות המראות שיביאו הנשים, וכמה שירצו יתנו.

הגדלת הכלים וכמותם

עכשיו רואים שזה יותר רציני ממה שחשבנו בתחילה, אבל נמשיך עוד ונבדוק מה קורה כשעוברים מן המשכן שהוא עראי אל המקדש, בתי הקבע שבנה שלמה בירושלים. כידוע, שלמה עושה כמה שינויים מן המשכן שעשה משה. שלמה הגדיל חלק מן הכלים גם בגודלם, וגם בכמותם: לדוגמא, הוא עשה עשרה שולחנות – הוסיף על השולחן שעשה משה, וכן עשר מנורות, והגדלת המזבח וגם את הכיור: מכיור אחד שעשה משה, שלמה עשה עשרה. והוא גם עשה מכונה תחת כל כיור. המכונה היא מעין בסיס לכיור, מעין עגלה נוסעת שעליו מונח הכיור, ופתאום פה מספרים לנו שיש מידות. ולמה? כי פה כבר אין את המראות הצובאות, וזה כלי רגיל לכל דבר ולכן יש מידות.

כיסא ומרכבה

מעניין לראות שתחתית הכיור (המכונה) שווה ממש למרכבה שראה יחזקאל (פרק א), וזה לא בכדי (בחינם). ננסה להבין מה זה מעשה המרכבה בצורה הכי פשוטה של הדברים. הקב"ה – כמו כל מלך – רוכב על מרכבה ויש לו גם כיסא ("יושב על כסא רם ונישא"). הכיסא מראה עמידה במקום קבוע, והמרכבה מבטאת ניידות ותנועה. כשהקב"ה נמצא במקומו, במקדש, אז יש לו כיסא – זהו הארון עם הכרובים שנמצאים בקודש הקודשים. אבל כשהשכינה יוצאת, כגון בזמן מלחמה וכו' – אזי הקב"ה נמצא על מרכבתו. בעצם, המכונה הזאת מבטאת איזה מרכבה, וממילא אנחנו מבינים שמה שנמצא מעל המרכבה הוא אלוקי המרכבה.

שום דבר לא מובטח

יוצא דבר מדהים, שהכיור הוא לא רק איזה כלי זניח שנועד לנטילת ידיים, שבא רק כהכנה, ממש לא! הכיור וכנו מבטאים לא פחות מאשר את מרכבתו של הקב"ה, הכיסא נמצא בחדר הפנימי, והמרכבה חונה בחוץ, בחצר. כאשר רואים שהרכב של בעל הבית חונה בחצר, מבינים שבעל הבית נמצא בביתו, אבל גם מבינים שהוא יכול לעזוב את ביתו. כלומר שום דבר לא מובטח. הכיור מבטא את זה שהשכינה בבית, אבל תשמרו שימשיך כך. לכן הוא מוזכר לבדו, הוא בא אחרי הסיכום לומר שיש שכינה, אבל הכל מותנה בכיור, בטהרה הזו של המים.

המפתח להשראת שכינה

חז"ל אומרים "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן". זה לא רק דרשה, אלא יש כאן יסוד, שהבסיס להשראת שכינה בעם ישראל באה דרך הבית היהודי. כשיש קדושה, שכינה, בבית היהודי, מזה אפשר להמשיך הלאה להשראת שכינה בבית הלאומי הגדול. זו האמירה של הכיור שעומד בכניסה לאוהל מועד: המפתח להשראת שכינה בינינו תלוי בכיור. כל העניין להשרות שכינה במקדש, וזה תלוי בשלום שיהיה בין איש לאשתו. אם נשים לב, ספר שמות פותח בבית היהודי, ומסיים במשכן, שהוא הבית הלאומי הגדול של השכינה. הספר פותח עם המיילדות ששמרו על הנשים היולדות (שפיתו את בעליהן עם המראות הצובאות) ומתוך כך "ויעש להם בתים" שמהבתים הללו נולד מושיען של ישראל. הכיור מבטא את הקדושה של הבית היהודי, את היכולת להטהר על ידי המים, והוא עומד בכניסה למקדש, שמתוך כך נזכה לראות שכינה בבית מקדשנו, אכי"ר.