הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ו' אדר א' תשע"ט
משכן של אהרון
יש משהו מאוד מיוחד בפרשה שלנו. זאת הפרשה היחידה – מאז שהתחלנו להזכיר את משה רבנו – שמשה לא מוזכר בה. היא גם נקראת תמיד אחרי ז' באדר (א' או ב') שהוא יום פטירתו של משה. ויש הרבה דרשות על העניין. אבל אחרי כל הדרשות, יש כאן משהו מאוד אמיתי: משה רבנו אינו הדמות המרכזית בפרשת תצווה, אלא זו הפרשה של אהרון. כמו שהפרשה הקודמת – פרשת תרומה – אינה מזכירה כלל את אהרון, כיוון שהיא פרשה של משה. הפרשה פותחת בתיאור המנורה, אח"כ בגדי הכהונה – השייכים לאהרון ולבניו, וממשיכה בהקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים, וגם סיום הפרשה סביבו. בקיצור, אהרון מופיע בפרשה 37 פעמים. חשוב מאוד לשים לב לעניין, כי זה יביא אותנו לתשובה לשאלה המפורסמת – שכמעט כל הפרשנים דנים בה – מדוע מזבח הזהב (הקטורת) נאמר בסוף הפרשה שלנו ולא הוזכר בפרשת תרומה (שם נזכר רק 'מזבח הנחושת'), יחד עם כל כלי המשכן? אם נשים לב גם זה חוזר לדברנו הראשונים, אהרון מוזכר בפרשת מזבח הזהב 3 פעמים, ובשאר הכלים לא הוזכר שמו כלל. ואת הרעיון הנפלא הזה שמעתי מהרב שרקי בשם רבו הרב ליאון אשכנזי, ומהרב אמנון בזק שליט"א.
שני תפקידי המשכן
צריך להבין שיש למשכן שני תפקידים שונים: בפרשת תרומה יש תיאור ארוך של המשכן על כל כליו, אבל לשם מה נועד כל זה? המעיין בפרשת תרומה מבין שהכל מתרכז בדמותו של משה: "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת.. את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל". בעצם, כל התכלית של המשכן כדי לאפשר את ההתוועדות הייחודית של הקב"ה אל משה. וזה המשך ישיר לפרשת משפטים, שמשה ניגש אל ההר לבדו למשך ארבעים יום ולילה, ואין לשום אדם חלק במשכן של משה. לעומת זאת, בפרשת תצוה, הרושם המתקבל הוא הפוך – בסוף הפרשה כתוב: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים". כאן רואים ייעוד אחר לגמרי של המשכן, התוועדות לא רק למשה, אלא לכל ישראל. וזה קשור לכותרת שבתחילת פרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
אהרון נציג העם
ואיך מבחינה מעשית יש לעם ישראל חלק במשכן? על ידי אהרון הכהן, שהוא נציגם במשכן, ולכן הוא זה שמופיע בפרשת תצוה. כבר בפסוקים הראשונים של הפרשה רואים זאת: "ואתה הקרב אליך את אהרון ואת בניו איתו.. מתוך בני ישראל" – הכהנים שליחים של עם ישראל. וכן האבנים המונחים על האפוד – חקוק עליהם שמות בני ישראל. וכן בחושן המשפט – בכל אבניו – מוזכרים שמות בני ישראל. אח"כ בציץ, חוזר היסוד הזה, שתפקידו לכפר על בני ישראל. והפרשה מסיימת בתיאור שבעת ימי המילואים – שוב מודגש הקשר שבין אהרון לבני ישראל, על ידי החזה והשוק – שכיוון שאהרון עובד בשביל עם ישראל, לכן החזה והשוק ינתן לו כתרומה מאת בני ישראל. אם כן עם ישראל חוזר כמה וכמה פעמים בפרשתנו, לעומת פרשת תרומה שעם ישראל מוזכר בה רק פעם אחת, וגם שם הפגישה עם משה בכדי שיצווה לבני ישראל (ואין הוועדות עימם כלל).
שני סוגי אנשים
זו הסיבה שגם הכיור לא מוזכר בפרשת תרומה (ורק בתחילת פרשת כי תשא), כיוון שהמשכן המתואר בפרשת תרומה, הוא משכן לסוג של אנשים כדוגמת משה – שעליהם נאמר "יקוב הדין את ההר" – שעושים את האמת מבלי לסטות ממנה. במשכן כזה אין אפשרות של חטא, וממילא לא צריך כיור לטהר את החוטא. וגם לא צריך מזבח הקטורת, שתפקידו להעלות ריח נעים ולהשפיע על חושיו של האדם החלש, המוטה על ידי חושי הריח. כל זה נמצא במשכן של אהרון שהוא נציגם של עם ישראל, ובמשכן כזה יש הבנה שישנם אנשים שנופלים לחטא ולתאוות, אנשים שקשה להם ללכת עם הצו האלוקי בלבד. להם צריך שיהיה מזבח הקטורת, כיור וגם בגדי כהונה – שהם יפים וצבעוניים ומושכים את העיניים, ומושכים את העיניים של זה שהולך אחר עיניו.
אבני האפוד והחושן
אם כן בפרשת תרומה מדובר על הקשר שבין הקב"ה למשה, ואילו בפרשת תצוה מדובר על הנוכחות של הכהנים במשכן, שהם מייצגים את בני ישראל לפני הקב"ה. ואם נשים לב יש שינוי בין תצוגת שמות בני ישראל הנמצאים על אבני האפוד (שהוא מעין סינור שלובש אהרון שאליו מחובר חושן המשפט) לבין שמות בני ישראל המוצגים על חושן המשפט. באפוד – שמות בני ישראל נמצאים על האבנים שמונחים בכתפיות האפוד, שישה שבטים חקוקים על כל כתף אחרת של אהרון. ויש כאן ביטוי לשוויוניות שבין השבטים לפני הקב"ה: למרות שהשישה הראשונים כוללים את השבטים המשמעותיים יותר, בכל זאת האבנים אותם אבנים עם אותו מעמד. לעומת זאת, חושן המשפט מדגיש דווקא את ההבדל שבין השבטים – יש כאן 12 אבני שוהם (ולא שתים!) בארבעה טורים, ועל כל אבן רשום שם של שבט אחר.
אחדות וייחודיות
ושני הדברים נכונים: יש כאן רצון לבטא את האחדות והשוויוניות שבין שבטי ישראל, ועם זאת מצד שני אין רצון לטשטש את הפן האישי (אינדיבידואלי) הקיים בכל שבט ושבט. והם דברים משלימים שבאים לידי ביטוי בייצוג של אהרון אותנו בעבודתו התמידית במשכן. יש כאן אמירה, צריך להזהר ש"לא יזח החושן מעל האפוד" – החושן מבטא את הפן הייחודי שלנו כנ"ל, וצריך לא להעצים את הפן האינדיבדואלי על הפן האחדותי שקיים בעם ישראל לדורותיו. שבת שלום ומבורך.