הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ט' אדר תשע"ז
הכרת הטוב
בפרשתנו, משה נצטווה לקדש את אהרון ובניו לעבודת המקדש. וזה יהיה על ידי בגדים מיוחדים שילבשו בשעת העבודה והקורבנות שעליהם להקריב. ולשם כך משה רבנו יצטרך במשך שבעת ימי המילואים ללמד אותם את תפקידם העתידי. המעניין, שלקראת סוף הפרשה (כט,לח) מוזכר מזבח הנחושת ("העולה") והכתוב אומר שעליו עם ישראל עתידים להקריב את קורבנות התמיד של שחר ובין הערביים. וזה לא מובן, שהרי בספר ויקרא (פרשת צו) נראה שעתידים להקריב עליו עוד קורבנות רבים (כמו חטאת, אשם ועוד), ואח"כ בפרשת אמור נלמד שיש גם קורבנות החגים שיוקרבו עליו, ובפרשת פנחס (שבספר במדבר) נראה שהקריבו עליו קורבנות המוספין. ובכלל מה ראה הכתוב להזכיר כאן קורבנות התמיד, הרי עוד כמה פרשיות מכאן, בחומש ויקרא, נזכיר שוב את קורבנות התמיד ואת כל הקורבנות העתידים לעלות על גבי המזבח הזה? ואביא כאן דבריו הנפלאים של ר' יצחק אברבנאל זצ"ל.
תפיסה מוטעית
יש כאן מסר חזק לדורות הבאים. שלא יחשוב האדם שטבע האדם מוכן לחטא, והמקום לחשיבה מוטעית זו, שהרי השי"ת ציוה שנעשה מזבח, עוד לפני שבכלל חטאנו בחטא כלשהו (כגון חטא העגל), ועליו נקריב חטאת ואשם אחרי שנשוב מהחטא. לכן, בכדי למנוע מחשבה זו, ציוה הקב"ה על עשיית מזבח שעליו יקריבו קורבנות התמיד בלבד. ורק אחרי שחטאו בחטא העגל ממש, הקב"ה נתן אופציה של קורבנות החטאת והאשם. כפי שאומר הנביא (ירמיה ז): "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאו אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". לכן כאן בסיום הפרשה שמסדרת לדורות את עבודת הכהנים במקדש, אומר הכתוב: "וזה אשר תעשה על המזבח" – שנבין שתכלית המזבח אינו בא לכפרת עוונות, כי מוטב היה שלא יחטא ולא יביא קורבן, אלא קורבנות התמיד בלבד.
תכלית המזבח
זה מה שאומרת הפרשה, שתכלית המזבח, להקריב עליו תמידין, בבוקר ובערב. ויש כאן מסר: התמידין לא באים לכפר על עוונות, אלא להגיד תודה לקב"ה על כל הטובה שהיטיב לנו. המידה העליונה והחשובה שבמידות האדם היא היותו גומל טובה למי שהטיב עימו. ולהפך גם, המידה הרעה שבמידות האדם היא, היותו כפוי טובה. כאשר האדם מכיר טובה, הוא עושה חשק לזה שנתן, להוסיף ולתת. ואם מונע עצמו מלהשיב טובה, הוא מונע את הנותן מהרצון לתת. כפי שאמרו חז"ל (תענית ח): 'אין גשמים יורדים לעולם אלא בשביל בעלי אמונה' אותם אלו שגומלים טובה. ועל הכפויי טובה אמרו: 'בעוון עזות פנים הגשמים נעצרים.
כך עשו האבות
כך היו עושים אבותינו. בנו מזבחות והקריבו עליהם קורבנות על החסדים והרחמים שהיו מקבלים מהשם יתברך: כך עשו קין והבל בשעתו – שהודו להשם על הברכה שברכם, וכן עשו נוח ובניו כשיצאו מן התיבה – הודו להשם על שהצילם, וכן אברהם כשנראה אליו השם. ולכן ציוה השם לישראל שיעשו מזבח ויקריבו עליו קורבנות התמיד בכל יום, כדי להודות להלל ולשבח על כל הטובה שעושה עמהם.
מתן תורה ויציאת מצרים
עם ישראל קיבלו שני חסדים גדולים מהשי"ת: הראשון והגדול במעלה, מעמד הר סיני שהוא שלימות רוחנית. והשני היה חסד גופני שהוציאנו ממצרים. כדי שנודה על שני חסדים אלו, ציוה השי"ת שיקריבו על המזבח בכל יום שני כבשים: אחד בבוקר – כנגד מתן תורה שהיה בבוקר, ואת הכבש השני בין הערביים – כנגד יציאת מצרים, לזכר הפסח שאוכלים אותו בין הערביים.
מנחה בלולה בשמן, ונסך יין
ויש כאן עוד רמז. מיד אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה, הקב"ה נתן להם את המן, וכל אחד קיבל ממנו בכל יום "עשירית האיפה". לכן השם ציווה לצרף לקורבן התמיד מנחת תודה "עשירית האיפה סולת" כמידת המן שקיבלו במדבר – זכרון לנס. וכדי שתהיה מנחה מהודרת, ציווה לבלול אותה בשמן, לא הרבה שמן ולא מעט מדי, רביעית ההין (הין היא מידה של 12 לוג. רביעית של מידה זו, היא שלושה לוגין). יש כאן גם רמז, שהרי על ידי יציאת מצרים ומתן תורה עם ישראל זכו למעלה גדולה בין האומות ולשמחה עצומה, לכן ציווה לקחת שמן שהוא צף למעלה מעל כל המשקים, וכן ציוה לנסך יין על קורבן התמיד זכר לשמחה שהייתה, ולא כמות שמביאה שכרות, אלא רביעית ההין. קורבנות התמיד באים כהודאה ושבח, ולכן אמר שיהיו נשרפים בשלימות על המזבח "אישה להשם".
הקב"ה לא רוצה להטריח
הקב"ה לא רצה שהתודה שיגמלו לו בניו, תהפוך להיות עליהם למשא וטורח. ולכן במקום שכל אחד מהאומה יצטרך להביא שני כבשים בכל יום, אמר שכל העם יביאו זאת, וכך יקל עליהם להביאם. וכן המנחה הנ"ל שנוספת לכל קורבן, שהיא שיעור עוגה קטנה עם קצת שמן ויין, זה לא נורא. וכפי שאומר הנביא (מיכה ו): "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי".
השגות
הכתוב מונה שלוש השגות שנשיג מהקרבת קורבנות התמיד, ודווקא בפתח אוהל מועד: 1. תרבה הנבואה – "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך". 2. בעבורם תדבק ההשגחה באומה – "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", שכולם יראו את כבוד ה' שוכן על אוהל מועד. 3. קורבן התמיד יקדש את אוהל מועד, שהוא המשכן כולו. וכל זה יביא לתכלית אחת. מה שמסיים הכתוב כאן: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים" בלי שר ומלאך. ואז יתברר להם: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". אכי"ר.