הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כ"ד בשבט תשע"ט
"נעשה ונשמע"
כולם יודעים שבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" בקבלת התורה. אבל כשמסתכלים בפרשת יתרו לא כתוב כן ולהפך, שם רואים שהם אמרו "נעשה" בלבד, וממילא על מה כל השבח הגדול שקיבלו אבותינו על אמירת ביטוי נפלא זה? למעשה, רק בפרשתנו (משפטים) – שהייתה אחרי מתן תורה כידוע – אמרו "נעשה ונשמע" (ואם נדייק זה מוזכר פעמיים: שבפעם הראשונה אמרו "נעשה", ואחרי שלקח את ספר הברית וקרא לפניהם, כתוב שאמרו "נעשה ונשמע"), ואם כן כפי ששאלנו, מה מעלה יש כאן? גם על פי המדרשים בחז"ל משמע שבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" לפני מתן תורה, הפוך ממשמעות סדר הכתובים בפרשתנו. מדוע? כשמסתכלים בפרשנים, כולם מתייחסים לשאלה זו: רש"י אומר (שמות כד,א) שפרשה זו נאמרה קודם מתן תורה, וכן כתוב במדרש. אבל הרמב"ן הביא פירוש אחר למדרש, ולדעתו מדובר אחרי מתן תורה, שאם לא כן, על מה אמרו "נעשה ונשמע"? על דבריו מקשה האדמו"ר מסוכוטשוב (בעל ה"שם משמואל") שלא יכול להיות שאמרו "נעשה ונשמע" אחר כך. ולדעתו כל הפרשה נאמרה קודם מתן תורה כפי שאמר רש"י, ועל פי דבריו נקבל הסבר נפלא בעבודת ה' שלנו.
"כגמול עלי אימו"
התורה מכוונת אותנו שנקיים מצוות מפני ציוויו יתברך, ומבלי לחפש הסבר שכלי. והדוגמא שהיא היסוד לעקרון זה, אברהם אבינו – שהולך לעקידה בלי ספיקות. וכך צריכה להיות עבודת ה' שלנו. אפילו אם על פי השכל נראה שלא לעשות המצווה, מכל מקום נקיימנה מחמת צוואת ה' יתברך, וגם אם לא נבין טעמה, זה לא משנה. צריך לבטל עצמנו לה' יתברך, וכפי שהטיב לתאר זאת דוד המלך, שהוא מרגיש בעבודת ה' שלו "כגמול עלי אימו" – כמו התינוק שאינו מבין כלום מחייו, וכשהוא בוכה הוא מקבל אוכל מאמו שהיא מקור חייו, כן חיי האדם – שצריך להרגיש שהמצוות הם מקור חיינו, גם בלי להבין טעמם ויעילותם.
הכרה עליונה
כשאדם זוכה להגיע להכרה הזו, שהוא מבין שכל מה שה' ציווה זה טוב – וכדאי לעשות אפילו בלי להבין – עתה מותר לו להסתכל ולהבין טעם המצוות. וזה חידוש של ה"שם משמואל" (הכוונה לפי שיטת החסידות שמתנגדת לגישה זו בדרך כלל) שאחרי שהגעת להתבטלות, אחרי שהגעת ל"נעשה" – שאתה עושה את מצוות ה' בלי שאלות והרהורים – אז מותר לך להבין טעמי המצוות. אחרי שהגעת לדרגת "נעשה" – שאתה מבין שצריך לעשות כל מה שה' ציווה – אז אפילו אם לא תבין את טעם המצוות, עדיין זה לא ימנע אותו מלעשותם. כי המצווה היא מצווה, והוא מבין שהוא זה שמעכב ולא זכה להבין טעמה. הדברים נראים לכאורה פשוטים, אבל זו מדרגה נעלה ועצומה, להבין שכל מה שה' מצווה, זה טוב ונכון. זה לא לעשות סתם בלי הכרה.
מדרגת "נשמע"
אבל איש שאינו דבק כל כך – כפי שאמרנו – כאן יש סכנה לנסות להבין טעמו של דבר, כי אם ידע טעם הדבר, השכל יכול להטעותו לא לעשותו. כלומר, להתחיל להבין בשכל, זה אחרי שיש לך דבקות מוחלטת של "נעשה" – שאני עושה כל מה שה' אומר לי בין טוב לי ובין אם לא. וכפי שמסופר על הגר"א ועוד גדולים שקיימו מצוות ואפילו כשידעו שאין שכר על אותה מצווה. והיו שהוסיפו לומר שאדם צריך לקיים המצוה, אפילו אם אומרים לו שעל קיומה יקבל גיהנם, עד כדי כך. ואם אתה לא במדרגה זו, אל תנסה להבין טעמי המצוות.
"נעשה" ואח"כ "נשמע"
על כן, תכף ששמעו ישראל את התורה במעמד סיני, בהתחלה לא רצו לומר "נשמע" – ואמרו רק "נעשה". הם פחדו שאם ישמעו הטעמים קודם, אולי יטעה אותם שכלם שאינו כן. הם עדיין לא היו במדרגה הזאת שהם רוצים לדעת, ולכן אמרו "נעשה" בלבד, בתמימות – בלי ידיעת רצון ה' ובלי הבנת שום טעם. אח"כ כששמעו שאמר להם משה רבנו 'הרי אתם קשורים, אנוסים' – שיש קשר חזק בין עם ישראל לרבש"ע ושלא יוכלו לצאת מקשר זה לעולם – כשהבינו שהם בדביקות כזו ונקשרו היטב לרבש"ע, רק אז רצו לשמוע טעמי המצוות, ואמרו "נעשה ונשמע".
"אין כאלוקינו"
לסיכום, האמונה קיימת בכל אחד מאיתנו, ואם האדם כל כך דבק, יש עניין שידע ויחקור להבין טעמי המצוות. וכפי שמסופר על הרב צבי יהודה זצ"ל, שנשאל על ידי ילד חכם אחד: 'הרי בדרך כלל שואלים שאלה ורק אח"כ עונים תשובה נכון'. 'אם כן מדוע באמירת "אין כאלוקינו" שינו מהדרך – שקודם עונים תשובה: "אין כאלוקינו, אין כאדונינו.." ורק אח"כ שואלים: "מי כאלוקינו? מי כאדונינו.."?' הרב צבי יהודה זצ"ל חייך על השאלה וענה: 'יש כאן את יסודות האמונה'. 'שקודם כל צריך לדעת ש"אין כאלוקינו!", ורק אם הבנת את זה, אפשר להתחיל לשאול "מי כאלוקינו?" '.
ד"ת צריכים חיזוק
הדברים שאמרנו כאן לפניכם ידועים ומפורסמים. אך כגודל פשטותם, כך קשה ליישמם. כפי שהורונו חז"ל 'דברי תורה צריכים חיזוק', ועוד יותר כשמדובר בענייני אמונה עדינים אלו, שעליהם אומר הנביא (ירמיהו): "תופסי התורה לא ידעוני". לכן עלינו להתחזק בדברים אלו ולשאוף להגיע למדרגות נשגבות אלו בעבודת ה' של כל אחד מאיתנו, כפי שהיו אבותינו באותם הזמנים. יה"ר שנזכה.