הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד תשע"ט
כל הפוסל במומו פוסל
בסוף הפרשה מופיע עניין שתיית היין של נוח עד כדי שכרותו וגילוי הערווה בתוך אוהלו. חם רואה זאת ואומר לשני אחיו בחוץ, והם לוקחים את שמלת אביהם ומכסים אותה מבלי לראות את אביהם בגנותו. יש כאן הדרכה נפשית של תורה לגבינו כיצד עלינו לנהוג כשנראה פגם או חסרון אצל חברנו – האם אנחנו נהנים לראות, או שותפים בצערו, או משהו אחר – מהי תגובתנו?
תורת הבעל שם טוב
ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו תקנת השבים מביא את תורת הבעל שם טוב בעניין הזה, וזה לשונו: 'ועל כן אמרו חז"ל כל הפוסל במומו פוסל ואין אדם פוסל לחברו במה שאין בו, אלא אם כן יש בנפשו שמץ מזה ואז רואה גם בחברו מאותו חסרון שבו, כי הנפשות כמראות כנודע'. זה אומר שאם אני רואה פגם אצל חברי, בעצם מראים לי את הפגם שלי אצל הזולת ואם זה לא היה קיים בי, אז לא הייתי רואה אותו אצל הזולת. זו תובנה מאוד קשה, כיוון שאתה רואה את עצמך כמראה, ואתה פתאום לא יכול לסבול את עצמך.
קושיות הרבי
על דבריו אלו שואל הרבי מלובביץ באחת משיחותיו, לא יכול להיות שהזולת הוא בסך הכל כלי בשביל לתקן את עצמי, זה קשה פעמיים: הקושי הראשון, שיכול להיות שגם אצל החבר שלי יש פגם אמיתי שצריך באמת תיקון ואני יכול להועיל לו? הקושי השני, זה כאילו הופך את הזולת לאיזה כלי שימוש בשבילי שבעצם הוא לא מעניין אותי ומה שמעניין אותי זה רק התיקון שלי?
הבחנה בדברי הבעש"ט
לכן הרבי עושה הבחנה בתוך דברי הבעל שם טוב ועל גבי דברי המדרש: המדרש אומר ששם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיו (חכמה). המדרש ממשיך ומביא את הפסוק: "וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם", ושואל (המדרש) אם נאמר "וילכו אחורנית" אז ברור שאת "ערוות אביהם לא ראו"? מלמד שנתנו עיניהם על פניהם והלכו שניהם אחורנית ונהגו כבוד כמורא אב על הבן. כלומר, על פי המדרש, הם עשו שתי פעולות: הראשונה, שכיסו את ערוות אביהם, והשניה שהם לא ראו את ערוות אביהם. וכאן אומר הרבי את החילוק על דברי הבעל שם טוב: אם אני פוגש אדם ורואה בו איזה דבר שצריך תיקון ואני לא עסוק בלשפוט אותו, אלא רק עסוק בדבר אחד והוא איך לעזור לו – זו ראייה טובה. אבל אם קודם כל הוא רואה את פגמי חברו ולא רק את מה שהוא יכול לעזור לו – זה בעצם אומר שמה שמראים לו אצל חברו, זה את הפגמים שלו בעצמו.
שלושה סוגי ראייה
הראיה של חם היא ראיה של רוע – הוא רואה מישהו נכשל והוא נהנה מזה, כל מהותו של חם והיוצאים מזרעו שהאחרים יהיו נמוכים ממנו, וכך ממשיכים עד היום. לעומתו, יפת הוא פרקטי (וכך מדייק הנצי"ב), הוא שומע שיש תקלות ולכן הוא שולח מישהו שיכסה את אביו, העיקר שאביו לא יהיה מגולה, אבל יפת כן רואה את אביו בגנותו. לעומתם, שם, לא רואה כלל את גנות אביו, אין לו את הדבר הזה בנפש, הוא עסוק רק באיך לעזור במה שאפשר. רואים זאת מתגובת נוח כשמתפקח מיינו, את חם הוא מקלל 'ארור כנען', ליפת הוא לא מסתכל בפרצוף – כי הוא יודע שיפת יודע, ואילו עם שם הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום – כיוון שהוא יודע ששם לא ראה כלום, הוא לא היה עסוק בפרשנויות.
לראות ולא לראות
בעצם הרבי צועד צעד קדימה מדברי הבעש"ט ומבקש מאיתנו לראות ולא לראות: הבעש"ט אומר לך שאם אתה רואה פגם במישהו זה מה שיש בעצמך, והרבי מרחיב זאת שאם אני רואה רק את מה שאני צריך לתקן בזולת – זו ראייה של תיקון, אבל אם אתה רואה גם את הפגמים שיש בזולת – זה לא ראייה טובה. זה הפשט "וערוות אביהם לא ראו" – זה היכולת של כולנו ושל הדור שלנו להיות מסוגלים לא לראות ולא לדעת, הידיעה עלולה להרוס את העין הטובה כלפי האחר, את היכולת לעבוד איתו. במיוחד היום שאפשר לראות ולדעת כמעט הכל ומיד, צריך לעבוד על זה שלא לראות הכל, כדי שנוכל לעבוד עם הזולת. צריך לדעת לראות ולא לראות, וזה נכון בחוץ וגם בבית אצל הילדים, לא כל דבר צריך לראות ולהגיב. וזה כוח גדול.
טהור עיניים מראות רע
האמת שכך מתנהג הקב"ה עמנו, יש כינוי שבו מכנה הנביא חבקוק (פרק א) את הקב"ה: "טהור עיניים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל.." – הקב"ה לא רואה את הרע, הוא לא מסוגל לראות את הרע, את הקלקולים. וזו שיטת פעולת הצדיק, שרואה באחר רק את הטוב, וזה מאוד מעצים ונותן המון כוח. זו היא ראייתו של המשיח, כפי שאומר הנביא ישעיהו: "מי עיוור כי אם עבדי" המשיח עיוור מלראות את החסרונות. אין הכוונה שהוא צריך ללמד זכות, אלא הוא לא יראה, כי מול כל האור, יש מעט מאוד חושך, והוא לא נראה מעוצמת האור.
ראייתו של שם
זו הראיה של שם, ולכן הוא הצליח להיות הממשיך של נוח, שלא רואה את הפגמים ולתת פרשנויות, אלא רק עסוק בלתקן את הפגם וממילא ביום שאחרי, הוא מסוגל להסתכל לאותו אחד שנזקק לו בעיניים מבלי שיתבייש. יה"ר שנזכה לראייה המתוקנת ולהמשיך זרעו של שם, שבת שלום ומבורך.