המנהיג הנבחר
יעקב רצה לגלות לבניו בעת מותו מאיזה מבניו יצא שבט המלכות, לפי שראה בנבואה שעתיד זרעו לרבות מאוד וראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך כדי שלא יריבו בניהם. ובעבור זה הדגיש את תכונות האופי של כל אחד מן הבנים ומי בעל התכונות שראוי למלכות. אברבנאל מדגיש שבחירה זו לא תלויה ביעקב, כי אם ברצון השי"ת.
ראובן פחז
התחיל מראובן, כי הוא הבכור, ואמר: 'אתה הבכור בבניי והיה ראוי להיות לך יתרון על כולם'. אמנם מפני שהתנהג בקלות הדעת, שעלה על משכבי אביו (וכפי שהסביר הרמב"ן נתכוון ראובן לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד עוד בנים ותתמעט בכורתו) לכן נלקחה ממנו המלכות. וכן היה עם זרעו שרצו לקחת נחלה בעבר הירדן המזרחי ובסוף התורה משה מבקש: "יחי ראובן ואל ימות" שהכוונה שהתפלל על שבט ראובן שלקח נחלתו בעבר הירדן המזרחי, מקום הסכנה, שלא ימות.
שמעון ולוי
אח"כ עבר לשמעון ולוי שנולדו אחר ראובן. וחיבר אותם יחד שכל מחשבותיהם לעשות חמס וגזל כפי שעשו עם שכם, ששם הרגו כל אנשי העיר סתם. כאן מקלל יעקב את האופי שלהם ולא אותם – "ארור אפם כי עז". וגם את הזרע שלהם – "ועברתם כי קשתה" מלשון עבירות, שמזרע שמעון חטאו בשיטים, ומזרעו של לוי יצא קורח ועדתו. לכן "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" שלשמעון לא יהיה נחלה בארץ בפני עצמה, אלא הם יהיו מובלעת בתוך נחלת יהודה. וכן שבט לוי יהיו מחולקים ב48 ערים בארץ, גם זה דבר המעכב מלוכה.
יהודה המנהיג
כעת עבר לבנו הרביעי ואמר, שליהודה מתאימה המלוכה מארבע סיבות: א. "יודוך אחיך" טבע האדם לקנא באחיו שעולה לגדולה (יותר מאדם זר), לפי שהמחשבה היא שהם שווים וסתם מתנשא עליו, אמנם אצלך אחיך מסכימים על מלכותך ולא מקנאים בך. ב. "ידך בעורף אויבך" אתה תצליח במלחמות והאויבים ינוסו מפניך, ובעבור זה "ישתחוו לך בני אביך". ג. "גור אריה יהודה" והכוונה שאתה שונה מראובן שמעון ולוי שכליהם כלי חמס, אצלך אין כלי חמס, אתה כמו גור אריה שכעת לא יכול לטרוף אבל בפוטנציאל כן (ושומר את זה לזמן הנכון). "מטרף בני עלית" בסיפור המכירה הצעת לא להרוג את יוסף (הפוך משמעון ולוי). ד. "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" יש בך הגבורה והעמידה של האריה הגדול שאינו פוחז ופוחד משום דבר.
"לא יסור שבט מיהודה"
"לא יסור שבט מיהודה" כוונת יעקב, שלשבט יהודה ישנה מעלה על שאר האחים כפי שרואים שבימי יוסף הולכים אחר עצתו. יעקב אומר ששבט יהודה יהיה עם המעלה לדורות ותתמיד הצלחתו "עד כי יבוא שילה" עד שיבוא מלך המשיח שהוא היעוד לאחרית הימים. "ולו יקהת עמים" שאליו יתקבצו העמים והאומות לעובדו שכם אחד. יעקב גם מתאר נחלת יהודה שתהיה מלאה גפנים ויין עד כדי שיכבסו את הבגדים ביין, וכן יהיו הרבה צאן ובקר ויהיה הרבה חלב עד "לבן שיניים מחלב".
זבולון ויששכר
אחרי שהסביר למה שלושת אחיו הגדולים של יהודה לא ראויים למלכות כמותו, כעת מסביר למה אחיו הקטנים ממנו אינם ראויים למלכות. זבולון ירש נחלת ארצו בחוף ימים והוא בעצמו יתעסק בסחורה ויעשה עסקים עם הצידונים (לבנון), וממילא אין לו פניות לנהל הממלכה ואינו יכול להיות מלך. יששכר גם אינו ראוי למלוך לפי שאנשיו רובם יהיו עובדי אדמה ולכן קראו: "חמור גרם רובץ בין המשפתים" לשון מערכה. ויששכר אוהב לנוח ולא חפץ לצאת למלחמות, והעדיפו לתת מס למלך בכדי שלא יצאו למלחמה, וכמובן אין זה ראוי למלך שהוא צריך להיות איש כללי.
דן וגד
דן אחד המיוחדים שבשבטי ישראל, אמנם לא הגיע למעלת יהודה. והמשילו לנחש שהנחש מכניס זנבו באמצע גופו, מפני עוברי דרכים, ומגביה ראשו לראות מי יזיקהו. וכן היה דן שהיה נוסע מאסף לכל המחנות וכשבא עליו האויב, לא היה מי שיעזור לו (שהשבטים נסעו ראשונים), לכן היה מצפה לישועת ה'. גד יהיה בעל גדוד והרבה משפחות, וכולם יהיו מחוברים ("יגודנו" מלשון אגודה אחת) בעבר הירדן המזרחי יחד, בשונה ממנשה שיהיו חלקם כאן וחלקם בצד השני. אבל כל כולו עסוק בנחלתו כעובד אדמה ולא ראוי להנהיג.
אשר ונפתלי
אשר "שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" ויש לו ברכה בשטחו ויש מזונות ופירות משובחים בשפע והוא הגון מאוד בגלל זה לעבוד את המלך, אבל לא להיות הוא בעצמו המלך. נפתלי עובד נאמן שמשתדל תמיד לעשות ציווי אדוניו כאילה שלוחה ששולחים אותו עם הבשורות מארץ לארץ ועוד יצאו ממנו אנשים המבינים בשפה בעלי לשון וצחות ומליצה ולכן אמר: "הנותן אמרי שפר". המידות האלו ראויות לעבדי המלכים ולא למלכים עצמם.
יוסף ובנימין
יוסף יש בו שני שלמויות שכבש את יצרו ונדיב מופלג (שהאכיל את כל משפחתו) ויעקב מברך אותו בברכות יותר ממה שבירך יצחק את יעקב, שהוא מוסיף לברכו בנוסף לברכה של נחלה ועושר שברכו אביו, את ברכת ריבוי הזרע וזה יותר חשוב. אמנם אינו ראוי למלכות שהאחים שונאים אותו ומקנאים בו, והצלחת המלך תלויה באהבת עמו, רק אז יש סעייתא דשמיא. בנימין אינו ראוי למלכות שהוא כמו הזאב שטורף בלי לעשות משפט, ולא ראוי כך לגיבור להתנהג כאילו כל מגמתו לשלל שיש בה מן החמדנות ואין בה כבוד הראוי למלך (רמז לשאול שעט על השלל).
אחרי כל זאת מסכם יעקב שכולם שבטי י-ה וכולם בניו, שבת שלום ומבורך.