כוחה של ברכה
בפרשתנו, מתוארת ברכת יעקב לזרע יוסף. ברצוני להתעכב על עניין בתחילת הפרשה, שנראה צדדי בשיח יעקב ויוסף: יעקב מניח ידיו על בני יוסף ומברך אותם. בסיום דבריו נותן מתנה ליוסף ואומר לו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". מתנה זו מקבלת משמעות כמה דורות אח"כ, כפי שיתבאר. רש"י מפרש שהכוונה לעיר שכם שניתנה נחלה ליוסף, כפי שמתואר בסוף ספר יהושע ששם נקבר יוסף (אבל קשה על דבריו שהרי שכם היה חִווי ולא אמורי). האבן עזרא מפרש, שכם הכוונה 'חלק' שייתן לו חלק אחד יותר בנחלה, נראה שבפירושו ניסה לברוח מקושייה זו (זה מתיישב עם פירוש הנצי"ב שתכף נראה).
מלחמה שלא הייתה?
השאלה היכן ראינו שיעקב לקח דבר מה בחרבו ובקשתו, האם יש כאן איזו מלחמה שפספסנו?! הנצי"ב בפירושו לתורה מסביר שאכן הייתה כאן מלחמה, אותה ניהל נינו של יעקב. כפי שמתואר בפרשת מסעי (במדבר לב,לט): "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה". אח"כ בספר יהושע (יז,א) מתואר שמכיר בן מנשה בגבורתו הוריש את האמורי וקיבל את חלקו בעבר הירדן המזרחי "כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן". לזה כיוון יעקב כשאמר "אשר לקחתי בחרבי ובקשתי", משום שמנשה קיבל נחלתו בדרך כזו של תכסיסי מלחמה, אבל שאר שטחי הארץ לא נכבשו אלא בצורה ניסית "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו". את זה נותן יעקב כעת לבנו ליוסף.
מנשה מקבל חלק בעבר הירדן
בפרשת מסעי משה עושה תנאי (שאח"כ התפרסם 'כתנאי בני גד ובני ראובן') עם שני השבטים בלבד: ראובן וגד. התנאי, שהם יעברו חלוצים כסיירת מטכ"ל לפני אחיהם לרשת את עבר הירדן המערבי ובעבור זאת יקבלו חלקם בעבר הירדן המזרחי. חשוב לציין, שהם אכן עושים זאת, כמתואר בספר יהושע, שבמשך 14 שנים נלחמו בשביל אחיהם בעבר הירדן המזרחי, ולא חזרו לעבר הירדן המזרחי לראות נשותיהם וילדיהם, כל אותן השנים. הפסוקים מראים איך כל הדיבור בין משה לשבטים, מופנה לשני השבטים בלבד, ללא אזכור של חצי השבט הנוסף. רק אחרי שנתנו שני השבטים הסכמתם, מתואר שמשה נותן להם את חלקם שביקשו וכאן החידוש חצי שבט מנשה נוסף גם הוא ומקבל חלקו בעבר הירדן. בנוסף, יש חוסר פרופורציה בנחלה שהם מקבלים, שהיא גדולה מאוד לעומת אחיהם ראובן וגד שמקבלים פחות מהם. מהפסוקים נראה שמשה דוחף את חצי שבט המנשה בעל כורחם, למרות שלא ראינו שהם ביקשו זאת בכתובים.
מדוע משה עושה כן?
השאלה, מדוע משה ראה לנכון לעשות כן. לא מספיק שנתרץ ונאמר שמשה מביא להם נחלתם שהם ירשו בכוחם, שהרי בפרשת חוקת, מיד אחרי סיפור המרגלים, משה שולח מרגלים בשנית לרגל את יעזר ושם מתואר שהשלוחים הללו כובשים את יעזר וסביבותיה ובכל זאת לא ראינו שקיבלו את השטח הזה כנחלה, בעבור זאת.
עבר הירדן המזרחי – עם פחות תורה
אומר הנצי"ב (דברים ג, טז) אם נעמיק נראה שיש כאן דבר הנוגע לכלל ישראל היושבים בעבר הירדן המזרחי. משה ראה שבעבר הירדן המזרחי יש פחות תורה, כפי שניתן לראות מהגמ' במסכת מכות. הגמ' שם דנה לגבי ששת ערי המקלט ששלושה מהם נמצאים בשטח עבר הירדן המערבי, מקום נחלת תשעה וחצי השבטים ואילו בעבר הירדן המזרחי, מקום נחלת שנים וחצי השבטים, יש גם כן שלושה ערים כאלו. כידוע, הערים האלו משמשות מקלט לאדם שרצח בשגגה וא"כ לא מובן מדוע בעבר הירדן המזרחי שהוא פחות בכמות האנשים היושבים בו, יש אותו מספר ערי מקלט? ועונה הגמ' שבעבר הירדן המזרחי מצויים יותר רוצחים (בעומק הדברים השכינה שם נמצאת באופן מוקטן ממה שנמצאת בעבר הירדן המערבי). כל זה ראה משה ודאג שמא יתקלקלו בלי תורה, לכן "השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה" כדי שישפיעו על הסובבים אותם.
'איני דר אלא במקום תורה'
שבט מנשה היו גדולים בתורה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוקים בשירת דבורה "מִנִי מַכִיר ירדו מחוקקים" (מכיר הוא בן מנשה) שהכוונה לגדולי תורה ראשי ישיבות. לכן השתדל משה שיסכימו לכך וניסה לשכנעם בכל הדרכים ובלבד שיתרצו שבט מנשה ללכת עם בני גד וראובן. זו הסיבה שגם מציע להם נחלה גדולה מאוד. את המסר הזה, רצה משה להעביר לעם ישראל 'ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלויים חיי ישראל'.
מדוע זכה מנשה?
עדיין יש מקום לשאול, הרי בעם ישראל היו גדולים בתורה, כגון שבט יהודה וכפי שמעיד הכתוב "לא יסור שבט מיהודה". אם כן, מדוע דווקא שבט מנשה נבחר למטרה זו. אמנם, יאיר בן מנשה, היה צאצא של שגוב בן חצרון בן פרץ, כמבואר בדברי הימים א' (ב, כב), כך שלמעשה גם הוא מיהודה. עדיין יש מקום לשאלה: מדוע לא שבט יששכר, שכולם שם היו תלמידי חכמים. אין ספק שהתשובה חד משמעית, הועילה להם ברכת יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" זו המתנה של יעקב ליוסף שיקבל עבר הירדן המזרחי לבניו בעבור שנתעסק בקבורתו. יהי רצון שזכות התורה תעמוד לזרענו ויתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אכי"ר.