הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ט' מרחשוון תשע"ד
מסירת שטחי הארץ
אברהם אבינו יושב בגרר, מקומם של הפלשתים. אבימלך שומע ורואה את גדולתו של אברהם אבינו, במיוחד אחרי נצחונו על האימפריה הבבלית (כפי שלמדנו בפרשה הקודמת). הוא גם שמע על השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם: שארץ ישראל – וגם מקום ישיבת הפלישתים בכלל – יהיו נכבשים תחת זרעו של אברהם. ומכיוון שאברהם נעשה אדם גדול ובעל עוצמה (שליט של ממש), חשש מפני הבאות: פן יקום עליו ויגרשהו מן הארץ. לכן, אבימלך פונה לאברהם ומבקש ממנו שיעשה עמו חסד, כפי שהוא עשה איתו עד כה (שנתן לו לשבת בארץ). הוא מבקש ממנו, שלא ייגע בו לרעה וישאיר אותו על מקומו וכן ביקש לזרעו הבאים אחריו. אברהם אבינו – שהוא כולו חסד – כאשר שומע בקשה של עשיית חסד מתרצה מיד: "ויאמר אברהם אנוכי אשבע". התחייבות אברהם הייתה לעוד ארבעה דורות אחריו, כפי שאמר הכתוב "אם תשקור לי ולניני ולנכדי". למעשה, אברהם כורת ברית וחותם ויתור על שטחים משטחי ארצנו. חז"ל אומרים שהשבועה הזו עמדה לנו לרועץ עד ימי דוד המלך, שלא יכול היה לכבוש את ירושלים, מחמת אותה שבועה שקיבל הנין של אבימלך שישב אז בירושלים. ורק לאחר פטירתו כבשה דוד מן הייבוסי.
"אשר פיהם דיבר שוא"
תוך כדי חתימת החוזה, אברהם מוכיח את אבימלך על באר המים שגזלו ממנו עבדי אבימלך. מעניין לראות תגובתו המתממת של אבימלך: "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה". ומיד פונה לפיכול, הרמטכ"ל שלו, במבט חריף: "וגם אתה לא הגדת לי?!" פיכול מצידו לא מתבלבל ומשיב: "וגם אנוכי לא שמעתי בלתי היום". כמובן, שהכל בלוף אחד גדול ובכל זאת אברהם אבינו כורת עמם ברית. אנו יכולים לראות שהפלשתינאים של ימינו, הם ממש ממשיכי דרכם של הפלישתים של הימים ההם. וכפי שאומרים חז"ל עליהם את הפסוק: "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר".
נסיון העקידה כעונש
תגובת השם יתברך, לא איחרה מלבוא, "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם". מסביר הרשב"ם – נכד רש"י – 'שהקב"ה קינתרו וציערו, ניסה מלשון מסה ומריבה'. כלומר, הקב"ה אומר לאברהם, הרי נתתי לך את הבן כדי לרשת את הארץ. כעת, שאתה מחלק את הארץ, אם כן אינך צריך את הבן, אז תחזיר לי אותו. שמעתי בשם גדולים שציטטו דברי הרשב"ם הללו, והוסיפו לומר, שהקב"ה לא נושא פנים – לא מוותר – אפילו לאבות הקדושים, בעניינה של ארץ ישראל. אהבתנו לארץ היא כאותה האהבה של איש לאשתו, וכפי שהפסוקים ממשילים זאת בכל מקום. כשם שלא יעלה על הדעת לבקש מן האדם, השפוי בדעתו, שיוותר על אצבע של אשתו לטובת האחר, כך לגבי הארץ לא שייכים דיבורים על וויתורים ואפילו תמורת אותו 'שלום' המיוחל.
מצוות ישיבת הארץ בימינו
נכון, ישנם הטוענים שכיום לא נוהגת מצוות יישוב הארץ ואפילו מביאים מקורות לדבריהם מדברי רבותינו הראשונים. אבל כאשר נדקדק בפרטים, נראה שאמת מארץ תצמח, "ומעז יצא מתוק", ואדרבה, ההפך הוא הנכון וכפי שהרמב"ן (מצוות עשה ד) מאריך לפרט עד כמה הדברים נכונים לנו היום. נראה שדבר זה לא ברור דיו ולצערי במיוחד אצל אותם אלו הנקראים "תופסי התורה". לשמחתי, מצאתי הסבר המניח מעט את הדעת בספר 'קונטרס מצוות ישיבת ארץ ישראל' – זהו ספר הלכתי שדן בשיטת הרמב"ם על כל הנושא של מצווה חשובה זו – שחיבר הרב יונה דוב בלומברג זצ"ל. ושם הוא כותב משהו מאוד חשוב ומעניין.
שליש מן הש"ס אגדות
שליש מן הש"ס הבבלי שלנו, מורכב מאגדות חז"ל. לפעמים אגדות אלו כל כך נשגבות מבינתנו שגורמות לאדם הנפגש עמם לראשונה רצון לדלג עליהם, שהרי אינו מבין עומקם וממילא אינו מבין את חשיבותם. הוא מעדיף להשקיע עיקר עיונו בדברים שבהם ימצא 'שכר' לפרי עמלו. בעצם, יוצא שאת החלק הזה, לומדים בפחות דקדוק ושימת לב. אך 'דא עקא' (=זו הצרה), עיקר דברי רבותינו המדברים בשבח הארץ ובכל הדברים הנפלאים והמתוקים שבה, נמצאים בחלק הזה של הש"ס, החלק הסיפורי. נראה הדבר, שדווקא התלמידי חכמים שוכחים חיבה זו, וכפי שאומר הגר"א עתיד חטא המרגלים לשוב בדורנו וכשם שאז מאיסה זו הופיעה אצל גדולי האומה, כן עתה יפגע בגדולי ישראל דווקא.
סיפור לא חינוכי
הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על ר' זירא שרצה לעלות לארץ, אבל לא יכול לפי שהיה תלמידו של רב יהודה. רב יהודה דרש פסוקים בספר ירמיהו, והסביר שלדור שלהם, הנמצאים כעת בגלות בבל, יש איסור לצאת מן הגלות. וכל היוצא מן הגלות ועולה לארץ ישראל עובר על מצוות עשה מן התורה. בסופו של דבר ר' זירא החליט שהוא עולה לארץ מבלי לשאול את רבו. וצריך להבין ולשאול: מדוע רבינא ורב אשי חותמי התלמוד ראו לנכון לספר לנו סיפור כל כך לא חינוכי זה – על תלמיד שאינו שומע לרבו? מכאן מדייק ר' אליהו כי טוב – בספרו 'ספר התודעה' – שחז"ל רצו ללמד אותנו יסוד חשוב: שבעניינים של ארץ ישראל – לפעמים ולא תמיד! – אין לשמוע לרבנים. זה נראה משלים את העניין שפתחנו, לפעמים הקב"ה מסמא את עיניהם של הגדולים, וכפי שהנביא אלישע מעיד על עצמו, בהפטרה של פרשתנו (לשיטת האשכנזים שקוראים עוד פסוקים): "וה' העלים ממני ולא הגיד לי". יהי רצון שנזכה לאהבת "ארץ חמדה" ולמסירות הנפש שהייתה לאבותינו ורבותינו הראשונים עליה, וזכותם תעמוד לנו לגאולה שלימה במהרה, אכי"ר.