תופסי התורה לא ידעוני – הפטרת שבת "שמעו" – תשעה באב תשפ"ב

בס"ד כו' תמוז תשפ"ב

הנביא פונה אל מנהיגי הקהל ומאשים אותם בהאשמה חמורה 'אתם אינכם נאמנים לי!' ובלשונו (ירמיה ב,ח): "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְקֹוָק וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". יש כאן משהו מהותי, עיסוקכם בתורה הוא טכני לחלוטין והלימוד הפך להיות ידיעת טקסטים בלבד. מדובר כאן במנהיגים שהציבור מושפע מהם, ולכן המריבה הזאת מהותית והיא תמשך גם לדורות הבאים (שם,ט): "לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְקֹוָק וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב".

שתי רעות

הנביא ממשיך לקבול על התנהגותם הלא ראויה, יש כאן שתי רעות שעשיתם: ראשית, עזבתם אותי שאני מעיין שופע "מקור מים חיים", ולא רק שעזבתם אותי אלא חפרתם בורות מים מחלחלים שהמים לא נשארים בהם. אתם עובדים לאלילי העמים וקושרים קשרים עם האימפריה המצרית ועם האמפריה האשורית ועוד עמים חלשים. הנביא מדמה אותנו לאישה המשרכת דרכיה "לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ". הם אומרים לעץ "אָבִי אַתָּה" ולאבן "אַתְּ יְלִדְתָּנוּ" – לא מעוניינים בקשר עימי, אבל בסוף בעת רעתם הם מבקשים ממני "קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ". וכמובן תשובת ה' 'לכו אליהם שיעזרו לכם' "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה". כך מסיימת ההפטרה.

זעקת כל הדורות

הנביא זועק לפני 2484 שנים, וזעקה זו לצערנו מקבלת חיות במשך הדורות וניתן לומר שהתנהגות זו של בני דורו של ירמיהו השליכה על הדורות הבאים, עד ימינו אנו. אותם תופסי התורה שאינם יודעים את ה' – שעליהם מדבר ירמיהו – הם אותם אלה שלומדים תורה מן הבוקר ועד הערב ואינם יודעים אותי! ועליהם – מאות שנים אח"כ – צעקו הראשונים כדוגמת רבנו בחיי שאמר: "מן הזהירות שלא להיזהר יותר מדי" הרב מלין על זה שלא לומדים אמונה, שמפחדים לשאול שאלות קשות שאין עליהם תשובות, ומרוב זהירות משתיקים כל עניין מהותי זה. אחריו רבי משה חיים לוצאטו בהקדמה לספרו "מסילת ישרים" ממשיך בטענה זו, ומוסיף שנראה כי השאירו תחום זה לדלת העם, אותם אנשים פשוטים שלא באמת יכולים לתת מענה אמיתי לתורה גדולה זו. כך עד להתרסקות הגדולה בדורנו.

ההתרסקות מגיע בדורנו

הדור שלנו כידוע הוא דור ענק – גם אם לא נראה כך לפי התנהגותו החיצונית – הרב קוק מתאר את דורנו כדור שלא היה כמותו "חושך ואור בערבוביה". הסבר דבריו – בדורות העבר היו דברים ברורים יותר היה ניתן לזהות חיצונית מי שייך ומי לא. בדור שלנו אין דברים ברורים, החיצוניות לא משקפת פנימיות. הנוער זורק משפטים כמו "אני לא מתחבר" ואין כאן סתם קלישאה, אלא יש כאן שנים על גבי שנים שכולם צעקו את אותה צעקה של הנביא ירמיהו – צריך ללמוד אמונה! – אבל לא שמעו אמרו 'שהכל יהיה בסדר'. ולא הכינו משנה סדורה בנושאים עדינים וחשובים אלו, וכעת הגיע ה'מפץ הגדול' בדורנו. אצלנו יש התרסקות שהייתה צריכה להופיע עוד הרבה שנים קודם. בגלל גודל הדור שלנו, כבר אי אפשר להמשיך. הדור לא מוכן יותר לשמוע תשובות רדודות, וגם אם אינם יודעים לשאול את השאלות הנכונות.

מעט ומאוחר מדי

היו גדולי עולם – בדורות האחרונים – שצללו לעומקה של תורה ודלו מעומקה את הדברים הגדולים בשפה המתאימה לדורנו. כדוגמת הרמח"ל לדורו בספריו הרבים, ר' נחמן מברסלב, ואחריהם בדורנו הרב קוק זצ"ל שכל מקורותיהם בזוהר הקדוש, והם בחכמתם ידעו לתרגם בצורה אלגורית את כל תורת הסוד לשפה שלנו. זה נקרא בלשון ההמון 'להרטיב את התורה' – אדם לא מסתפק בלהניח תפילין הוא צריך 'להתחבר' לכך. אבל בפרספקטיבה של הזמן, זה כבר מאוחר מדי ומעט מדי.

עוזבם את תורתי

ירמיהו ממשיך לומר את דבריו בפרק ט והמהר"ל מפראג בהקדמתו המפורסמת לספרו תפארת ישראל, מסביר שם את דבריו כהמשך ישיר למה שפרשנו עד כה. ירמיהו שואל (ט,יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?" – זו ההפטרה שאנו קוראים בתפילת שחרית של יום ט' באב – ותשובת ה' אליו: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". המהר"ל מסביר שהיו לומדים תורה, אבל בצורה קרה ושכלית, עד כדי שהיו אוהבים את התורה, אבל לא את נותן התורה. למשל, אם היו מתבקשים למסור את הנפש או להתנצר – בזמנים אפלים של ההיסטוריה – היו מעדיפים להתנצר כדי שיוכלו להמשיך להשכיל מושכלות בחשאי. למרות שכאן היה צריך להיהרג ולא לעבור. לעומתם פשוטי העם שלא למדו, קיימו את ההלכה כפי שהיא ומסרו נפשם. השכל – היינו לימוד התורה – הפך להיות לרועץ ולמסך בפני הופעת שכינה. עד כדי כך. מעניין שהמהר"ל כותב את דבריו לפני 400 שנה, כך שהוא מתאר דברים שקרו דור לפניו.

צעקת ירמיהו, עד מתי?

לצערנו נראה שההסטוריה חוזרת על עצמה. היו תלמידי חכמים גדולים שחזרו בתשובה במשך ההסטוריה, ותשובתם הייתה – לא פחות ולא יותר – על שינוי דרך הלימוד שלהם, שהמיטה אסון לאומי והביאה אותם לטעויות הֲרֵה גּוֹרָל. כדוגמת הרב יששכר טייכטל שנהרג על קידוש ה' בשואה הארורה והוא מגלה לנו שכל טעותו הייתה שהיו – הוא וחבריו התלמידי חכמים – עסוקים בלימוד הגמרא לשיעור של היום הבא, לדעת מה לענות לתלמידים. ממילא לא נתנו דעתם על מה שחשוב באמת לשם יתברך באותם זמנים. זה השפיע על קבלת ההחלטות האם להישאר בגולה או לעלות לציון, והחליטו להשאר והסוף ידוע לצערנו. צעקת ירמיהו תמשיך איתנו עד לבניין בית המקדש המיוחל שכנראה זה יביא את זה בע"ה ובמהרה בימינו אכי"ר.