הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ח' ניסן תשע"ז
גאולה ראשונה ואחרונה
מעניין להשוות בין גאולת מצרים לגאולה האחרונה. במצרים כתוב "ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא להשם" – אכילת הקורבן צריכה להיות דווקא בחיפזון. לעומתה, הגאולה העתידה, מתוארת בדברי הנביא (ישעיהו נב): "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". על פי הפסוקים האלו קובע ר' חייא שכך תהיה הגאולה האחרונה "קמעא קמעא" – זהו תהליך שיתקדם באיטיות עד הגאולה השלימה. השאלה היא, מדוע קיים ההבדל הזה? מה מייחד את הגאולה הראשונה שהיתה צריכה להיות דווקא בחיפזון, ומאידך, מה מייחד את הגאולה האחרונה שאיננה יכולה להיות בחיפזון? דברים אלו על פי מה שכתב הרב דרוקמן שליט"א בספרו 'קמעא קמעא'.
גאולה טבעית ועל טבעית
המהר"ל מביא שתי סיבות להבדל בין הגאולות לעניין החיפזון. הראשונה (בספרו גבורות ה' פרק לה'), כיוון שהגאולה הראשונה התרחשה בדרך על טבעית. שהרי כל גאולת מצרים התנהלה באופן ניסי, וממילא הייתה בחיפזון. "זמן" ו"תהליך" הינם מושגים השייכים למציאות טבעית, מציאות בה אין קפיצות. ביציאת מצרים עם ישראל היו במעלה עליונה ולכן גאולתם הייתה שלא כדרך הטבע.
גאולה זמנית ונצחית
הסיבה השניה (מהר"ל נצח ישראל, מז), שגאולת מצרים הייתה גאולה לשעה (זמנית), לא דבר שעתיד להתקיים ולכן החיפזון, שכל דבר שאינו קיים תמיד, הוא עובר במהירות. כדוגמת הברק שמאיר, וגם שעושה אור גדול לזמן רב, עדיין זה זמני וחולף. בניגוד לגאולה העתידה שתהיה גאולה נצחית, ומתקיימת תמיד.
סתירה בדברי המהר"ל
לכאורה, שתי הסיבות שהזכרנו בשם המהר"ל נראות כסותרות זו לזו. בתחילה הסביר שהגאולה הראשונה תהיה בצורה על טבעית ועליונה ולכן תהיה בחיפזון, אך בסיבה השניה הוא מתאר את הגאולה הראשונה כדבר זמני וחולף (לא כל כך עליון ואידיאלי) ולכן תתנהל בחיפזון. מה שנראה כסותר דבריו הראשונים?
גאולת הנפש והגוף
מסביר הרב חרל"פ זצ"ל (מעייני הישועה ו) שיש לחלק בין גאולת הגוף לגאולת הנפש. במצרים גאולת הנפש הייתה העיקרית והתבצעה ב"חיפזון", אך הגאולה העתידה תהיה גם גאולת הנפש וגם גאולת הגוף. גאולת הנפש יכולה להיות בחיפזון, מה שאין כן גאולת הגוף, היא צריכה להיות באיטיות. הנפש יכולה לעוף לגבהים, אבל הגוף יישאר על הארץ. קיים פער בין הנפש לגוף – הנפש יכולה להתרומם בפעם אחת, אך הגוף צריך זמן רב יותר.
גאולת הנפש בלבד
במצרים – נגאלה הנפש. לעומתה, הגוף נשאר כפי שהוא, מבחינה מנטלית עוד לא השתחרר מעבדותו. לכן אומרים אנשי דור המדבר: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" – רצון לחזור לעבדות מצרים. וזה מפתיע, כיצד אותם אנשים שראו ניסי ה' הגדולים בעשרת המכות וקריעת הים, ירצו לשוב למצרים? אלא בודאי כאן ניכר ההבדל: הייתה גאולת הנפש – וזו ההתרוממות הנשמתית אותה הם חוו, אבל הגוף עוד לא נגאל – כפי שרואים דרישתם לשוב מצרימה.
גלות מנטלית
את הרעיון הזה אומר ר' אברהם אבן עזרא על הפסוק הבא (שמות יד, י-יג): "ופרעה הקריב. וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל השם". הרב שואל ועונה: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו?!". עם ישראל היו עבדים במשך 210 שנים, גם לאחר שחרורם, עדיין היו משועבדים מבחינה מנטלית לאדוניהם. ולמרות הניסים וההתעלות הנפשית שחוו, עדיין גופם נשאר במקומו הנמוך.
גאולת הנפש והגוף
לעומת זאת, בגאולה העתידה גם הגוף וגם הנשמה עתידים להיגאל, כפי שאומר הנביא (ישעיהו יא): "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" – לא רק השמים יהיו מלאים דעת את ה', אלא גם הארץ תהיה מלאה בדעת ה', כל המציאות הארצית והממשית, תהיה מלאה דעת ה'. זאת תכלית הגאולה האחרונה, שהרעיונות העילאיים יתגלו במציאות המעשית, הפיזית, הארצית. וזה תהליך ארוך. לגאול את הגוף, זה דבר לא פשוט, תהליך ארוך ומסובך, שמתקדם לאיטו ולכן הגאולה הזאת תהיה 'קמעא קמעא'.
חיפזון בגאולה האחרונה
למעשה גם בגאולה האחרונה אנו מוצאים "חיפזון". הנביא מלאכי מנבא (ג, א): "הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים, הנה בא, אמר ה' צבאו-ת". מסביר הרב חרל"פ (מעייני הישועה ו) שגם בגאולה האחרונה יהיה חיפזון, אבל החיפזון יגיע רק אחרי שעם ישראל יהיו מוכנים לכך מצד הגוף. לבנתיים, הפעולה נעשית בצורה איטית, אבל אינטינסיבית שעל ידי העמקת התכנים, עם ישראל מגיע להזדהות עם מהותו האמיתית, וכשזה יקרה, זה למעשה סיום גאולת הגוף. אז יתחיל לזרוח בפתאומיות (כפי שאומר מלאכי) אור גאולת הנשמה, שכבר מוכנה לכך מיציאת מצרים. חג פסח כשר ושמח.