הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד ב' אייר תשע"ו
פרשת האיש המקלל
פרשתנו עוסקת בשני סוגי קדושות שכיחות בעמנו: קדושת הנפש של הכהנים, והזמנים – כל רשימת המועדים. אבל בסוף הפרשה, יש משהו ששובר את הסדר, סיפור 'האיש המקלל'. מה הקשר שלו לכאן? בפרט שעל פי חז"ל סיפור האיש המקלל והמקושש – שמוזכר רק בפרשת שלח הנמצאת בספר במדבר – קרו יחד. מדוע התורה הפרידה בין השניים? ועוד שימו לב, שלא מיד חושפים את שם אימו של המקלל: "ויצא בן אישה ישראלית והוא בן מצרי.." "וינצו במחנה בין הישראלית ואיש הישראלי", "ויקוב בין האישה הישראלית את השם.." ורק בסוף אומר: "ושם אימו שלומית בת דברי למטה דן". מדוע? ובכלל קשה מדוע בענישת המקלל ממתינים לדבר ה', הרי הלכה זו נאמרה כבר בפרשת משפטים (שמות כב,כז): "אלוקים לא תקלל!" – ולמדו בקל וחומר שאם על קללת אביו ואימו חייב מיתה כל שכן על קללת השם יתברך?! ונבאר הדברים על פי ר"י אברבנאל זצ"ל והרש"ר הירש זצ"ל.
הלכה למעשה
בפרשה הקודמת – קדושים – ובפרשתנו השי"ת מזהיר על שמירת כבודו ושלא יזלזלו בו וציווה על זה לישראל – במצוות מיוחדות להם, היא פרשת קדושים. ולכהנים – במצוות המיוחדות להם – היא פרשת אמור. וכן אח"כ ציוה על שמירת המועדים שקבע, ועל הדלקת המנורה, ועל עריכת לחם הפנים על שולחן ה' – כאשר תכלית כל הציוויים הללו לשמור כבוד ה' ושלא יחללוהו. התורה מביאה כאן את סיפור המקלל להראות מה קורה לאיש זה, שרוגמים אותו באבנים. לכן כתוב "ויצא בן אישה ישראלית" – שיצא משמירת כבוד השם – הוא יצא מהדפוס הרגיל של כלל ישראל המכבדים את השם.
"בן איש מצרי"
התורה מדגישה: "והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל", יצא עליו קול עוד מנערותו שהוא בן של מצרי. שמצרי שכב עם אימו היהודיה ומשם יצא, ולמרות שהיא הסתירה זאת, כולם במחנה ידעו. לפי חז"ל אביו היה אותו איש מצרי שמשה הרג, ובעקבותיו נאלץ לברוח ממצרים. התורה מדגישה גנותו שהוא התחיל לריב: "וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי".
על מה הם רבים?
הרש"ר הירש בשם המדרש (תורת כהנים) כותב שהם רבו 'על עסקי מחנה'. הבן של המצרי לא תבע את זכותו להיחשב יהודי, אלא הוא דרש מקום במחנה, כפי שכתוב: "וינצו אנשים במחנה". הבעיה שהמקומות במחנה נקבעים על פי ייחוס משפחות, על פי שבט האב: "איש על דגלו באותות לבית אבותם". וכאן גם אם נלך לפי אימו ונאמר שהוא יהודי, עדיין מצד האב – אינו שייך לשבט דן. והוא דרש להשתייך לשבט דן, זו הסיבה שקם עליו איש משבט דן וטען שאין לו זכות כאן. לכן כתוב, שהעומד מולו היה: "איש ישראלי" – שהיה ישראלי מיוחס בלי פגם. לטענתו, גם אם 'בן המצרי' התגייר, עדיין מצרי שעובר תהליך גיור, אינו הופך להיות אזרח יהודי מלא רק בדור שלישי: "דור שלישי יבוא להם בקהל ה". יש כאן מקרה מאוד מורכב – טהרה מוסרית שמשפיעה על מעמד משפטי.
שלומית בת דברי
אימו של המקלל, הייתה האישה היחידה בישראל שעברה עבירה. משום כך היא קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. אך עדיין לא הזכירו את שמה, ורק כשחטא בנה, נזכרה בשמה: "שלומית בת דברי". והסיבה, שהחטא מגלה את התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. שהרי אם לא הייתה מקלקלת עם המצרי, אותה התפרצות מנוולת 'לא יהודית' לא הייתה הופכת להיות מציאות בישראל. היא, בזנותה עם הגוי, הכניסה את הפשע הזה לישראל. התורה מדגישה שהאמא שלומית, היא הגורמת העיקרית לחטא הבן. מה שהניע את הבן לקלל את אלוקי ישראל, לפי שאביו מצרי, ואלוקי ישראל הוא זה שחקק את החוקים לאומתו, כפי שאמרנו חוקים המושתתים על טהרה מוסרית, שהם שונים בתכלית מההשחתה המצרית. ובעצם זה מהווה מחסום למילוי דרישותיו, ולכן קילל את אלוקי ישראל דווקא.
הסתפקות ישראל
ישראל ששמעו אותו מקלל את השם הסתפקו האם יש להורגו כדין ישראלי שקילל את ה' – מצד אימו שהייתה יהודיה, או שיש להתייחס אליו כמצרי – מצד אביו, ואינו חייב במצוות ויפטר? לכן נגשו למשה, שגם נסתפק בדבר, והשאירוהו במשמר לראות מוצא פי ה'. ההכרעה כידוע הייתה, להורגו בין אם יהיה ישראלי או מצרי. ועל זה שרבים מבני ישראל שמעו קללתו ולא המיתוהו יש עליהם קטרוג, ולכן אמר שכל השומעים יסמכו ידיהם על ראשו, ובזה אומרים: 'דמך בראשך ולא בראשנו' ומיד ירגמוהו בלי רחמים, שזהו שמירת כבוד ה' כעת.
אלקי ישראל
לעם ישראל עדיין לא היה ברור העניין, שהרי יש בו צד מצרי, ועל זה בא הפסוק הבא: "איש איש כי יקלל אלהי-ו ונשא חטאו" שפירושו כל איש ואיש – מצרי או יהודי – כשיקלל את אלקי עמו וארצו 'ונשא חטאו'. הכוונה שהאלהים שלו בעצמו יטפל בו, בלי התערבות האדם. אבל לא כן כש"נוקב שם השם" שזה אלקי ישראל, כאן "מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח" בין אם יהיה אזרח ישראל או גר מצרי – כשמקלל שם הקדוש יומת. כי אם הוא לא מבני ישראל, מדוע נושא על שפתיו שם אלקי ישראל?! שיקלל את אלהי מצרים! ועוד עושה זאת ב'שטח שלו' – בתוך עמו ובתוך מחנה ישראל. הפרשה מסיימת "ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה", למרות שסברו אחרת, עשו כפי שצוו. שבת שלום ומבורך.