הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כו אב תשע"ו
"לשכנו תדרשו ובאת שמה"
הפרשה, מדברת על קביעת המקום אשר יבחר ה', אותו מקום שיהיה מרכזי וכולם ירוממוהו, והוא יהווה מעין מקום לאומי מאחד עם ה' ותורתו. התורה מדגישה, שלא אנחנו נקדיש את המקום לה' – וכפי שעושים הגויים – אלא ה' יסמן לנו את מקום המפגש עמו. עם ישראל מייחל לדעת, מהו אותו מקום: היכן יבחר ה' לשכן שמו? כשפסוקים אלו נאמרים, עם ישראל עדיין לא יודע מהו אותו מקום, כפי שאומרת התורה: "לשכנו תדרשו" – צריך לדרוש את מקום גילוי שכינתו, ובשביל זה צריך לחכות להודעת נביא. מעניין שמאות שנים אחרי הכניסה לארץ, משך כל ימי השופטים (350 שנה) ועדיין לא יודעים היכן יהיה אותו המקום המיוחל (פרט לידיעה שזה יהיה בדרום). רק בסוף ספר שמואל, אחרי מגפה קשה, מתגלה מקום המזבח לדוד בנבואה, על ידי גד החוזה. וממילא, כשהתגלה המקום, היה יכול להתקיים המשך הפסוק שבפרשתנו: "ובאת שמה" – שנאסף שם באחדות לאומית. דבר זה צריך להיות "מכל שבטיכם", כל השבטים צריכים להיות שותפים בקניית המקום – וכפי שעשה דוד – עת גילה המקום. שקנה את מקום המקדש מבעליו הקודמים בשש מאות שקל כסף, כך שכל שבט ושבט נעשה שותף בקניין, ושילם חמישים שקלים (אברבנאל). והדברים על פי הרש"ר הירש זצ"ל.
תקופת ה"דרישה לשכנו"
הפסוקים דנים מה יהיה באותה תקופה, תקופת ה"דרישה לשכנו". באותה תקופה עדיין לא נקבע מרכז לאומה היושבת בארצה, גם אוהל מועד שהיה מרכז לאומה בעת נדודיה, איננו. על אותה תקופה משה אומר כאן בפרשה: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום", והכוונה, שבתקופת ה"דרישה לשכנו", שהיא למעשה הכניסה לארץ ועד ימי הבית הראשון (480 שנה), כיוון שהקב"ה לא השרה שכינתו במקום מסוים, אתם תבנו "במות" ותקריבו קורבנות בכל מקום שתבחרו. אבל, אומר משה, לא תוכלו לעשות מה שאנחנו עושים כיום במדבר, שאוהל מועד נודד עמנו, וה' שוכן בו עם תורתנו. היות וכך, אתם תקריבו קורבנות שהם נדרים ונדבות בלבד ולא חטאות ואשמות (כל זה לגבי היחיד, אבל הציבור יקריבו חטאות ואשמות באותה תקופה, במקום שהמשכן יעמוד בו).
שילה זמן "המנוחה"
בכניסה לארץ, בימי יהושע, המשכן ממוקם בגלגל למשך ארבע עשרה שנה. ומשם יוצאים לכבוש ולנחול את הארץ, אבל עדיין אין מקום שנבחר. רק אחרי כיבוש רוב הארץ בידי יהושע, יהושע מעביר את המשכן לשילה. למעשה, כאן מוקם משכן שילה. חז"ל קוראים לאותה תקופה, תקופת "המנוחה" – מבחינה מדינית, שהרי כבשו את רוב שטחי הארץ. תקופת שילה הייתה "מנוחה" עראית, וזה גם רמוז במבנה החיצוני של משכן שילה – שאמנם הוא חדל להיות אוהל נדודים כפי שהיה במדבר, והגלגל, אבל עדיין 'לא היה שם תקרה'. המשכן בשילה היה בית אבנים, והתקרה הייתה מכוסה ביריעות מלמעלה. זו הסיבה שמשכן שילה נקרא בתנ"ך 'בית' וגם 'אוהל'. הוא נקרא בית אצל חנה, אמו של שמואל, שכתוב עליה "ותביאהו בית ה' שילה" (שמואל א, א). והוא גם נקרא 'אוהל' כפי שאומר דוד בתהילים: "ויטוש משכן שילה, אוהל שיכן באדם" (תהילים סח).
זמן היתר ואיסור הבמות
בתקופה בה היה המשכן בגלגל – במשך 14 שנות כיבוש וחלוקת הארץ – למשכן היה דין "במת ציבור", או "במה גדולה". בתקופה זו הותרו הבמות בכל מקום, לצורך עולות ושלמים של יחידים. אחר כך, היה המקדש בשילה משך שלוש מאות שישים ותשע שנה, והבמות נאסרו עד מות עלי וחורבן שילה. לאחר חורבן שילה, למשך חמישים ושבע שנה חזר להיות מצב זמני – כפי שהיה בגלגל – והבמות הותרו. באותו זמן היה אוהל מועד בנוב וגבעון.
ירושלים זמן "הנחלה"
רק אחרי שדוד כובש את ירושלים מידי היבוסי והשלים את הכיבושים הנוספים שהיה צריך לכבוש, עם ישראל מגיע אל "הנחלה", בימי שלמה בנו שבונה את בית עולמים בירושלים. וכמובן מכאן ואילך נאסרו הבמות שוב, והפעם לעולם, גם אחרי חורבן הבית. ירושלים היא "הנחלה" לעולם, שגם אחרי החורבן, ה' קורא לה "נחלתי" (ירמיהו יב, ז-ט).
איסור הבמות
מרגע בחירת המקום, יש חובה להקריב דווקא במקום הלאומי של מקדש ה' שהוקם לתורה. ושני הישגים בדבר: הראשון, החיבור לאומה – כי רק שם המקריב יבסס את תודעת ה' שבלבו על יסוד התגלות ה' שהאומה מעידה עליה. וההישג הנוסף, החיבור לתורה – שלמקריב במקדש מובטח שהוא יבקש את קירבת ה' רק על ידי התמסרות לתורה שנמסרה לאומה מידי ה'. שני הישגים אלו לא נמצאים למקריב בבמת היחיד, בחוץ. שהרי בחוץ גם העובדי אלילים מקריבים, ומעל הכל הרי המקריב בבמה, מראה שאין כל התייחסות לתורה, כאילו עוזב את התורה, שה' העמיד אותה כמתווכת יחידה בינו לביננו.
מקדש התורה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" תפקיד המקדש לקדש את כל חיי העם. המקדש, והתורה שהיא תוכנו העיקרי, יהיה המרכז שימשוך אליו את כולם. לכן אסור ליחיד החוטא לעלות לגלגל, לנוב או לגבעון, ואפילו לא לשילה או לירושלים (לפני שנבחרו, שאז הם ערים של שבטים פרטיים: שילה – של אפרים, וירושלים – של יהודה). מותר לו לעלות רק אל המקום שה' בחר בו לשאת את שמו ולהיות מקום מקדשו. כל עוד המשכן נידון רק כבמת ציבור, היחיד לא יביא לשם חטאות. כל בני האומה חייבים לדעת, שהתורה לא יצאה מתוך האומה, או מתוך חלק של האומה, אלא היא ניתנה מידי ה' אל כל האומה. שבת שלום ומבורך.