הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כז' תמוז תשע"ו
גבולות הארץ
התורה מפרטת בדיוק רב את גבולות הארץ. אך למעשה יש קושי רב בזיהוי אותם גבולות. המקרא מבחין בין שני סוגי גבולות לארץ ישראל: 1. גבולות הארץ המובטחת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו). 2. הגבולות שעם ישראל מצווה לכבוש, כפי שנקרא השבת בפרשה. נפרט ממש בקצרה, את גבולות ההבטחה (בראשית), ואת הגבולות שנצטווינו לכבוש (מסעי). על פי מקורות חז"ל, מאמרים וספרים גיאוגרפים (פרופסור יהודה אליצור ז"ל, וד"ר יהושפט נבו).
גבולות ההבטחה
הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" – כאן התורה מתארת את הקטע הדרום מערבי ואת הקטע הצפון מזרחי של הארץ המובטחת. במקומות אחרים היא משלימה את התמונה המלאה (שמות כג', דברים יא', ויהושע א'). ולפי האמור שם, הגבולות שמובטחות לאברהם, מתארים שטח ענק: ים סוף, הנילוס והים התיכון – שבמערב. במזרח – מדבר ערב. ובצפון, הצד הצפון מערבי – שהוא קצה החוף הלבנוני בגבול עם טורקיה. ועד נהר פרת הנמצא בצד הצפון מזרחי. גבולות אלו כוללים את חצי האי סיני, את ארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי, הלבנון וכל סוריה – דבר שלא היה בהסטוריה של עם ישראל מעולם. הקב"ה מבטיח לאברהם שביום מן הימים הוא יתן נחלה זו לעם ישראל.
גבולות פרשת מסעי
בפרשה שלנו, הקב"ה אומר למשה: "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם.. והורשתם את הארץ וישבתם בה" – יש כאן ציווי לכבוש את ארץ כנען. וממילא התורה מפרטת את גבולות הארץ שאנו מצווים לכבוש. הפסוקים מפורטים ושונים מהגבולות המתוארים בברית בין הבתרים. בזיהוי גבולות אלו, מקובלות שתי שיטות: האחת מרחיבה והשניה מצמצמת. כפי שמובאות באטלס 'דעת מקרא'.
השיטה המרחיבה
לדעת חיים בר דרומא (חוקר הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, וכתב ספר שעמל עליו עשרים שנה – "וזה גבול הארץ" בהוצאת מוסד הרב קוק, ושם מפורטת שיטתו), אין הבדל בין גבולות ההבטחה לאברהם, לבין גבולות הכיבוש אצלנו. שניהם מתכוונים לאותם קווי גבול. ואת שינוי הלשון, הוא מסביר – שכך דרכם של המקראות לסתום במקום אחד ולפרש במקום אחר. לדעתו, נחל מצרים שבדרום איננו ואדי אל עריש, אלא הנילוס. כך שגבול דרום כונס לתוכו את כל חצי האי סיני, ואת נחל ערבה ומפרץ עקבה בשלמותם. ואת הגבול הצפוני "הר ההר" הכתוב בפרשה, הוא מזהה כטורי אמנון, הנושקים לטורקיה, על פי התרגום יהונתן.
התומכים בשיטה זו
הרב ישראל אריאל שליט"א, ראש מכון המקדש, תומך בשיטה זו. ומביא כמה ראיות. ונביא חלקם: התרגומים הארמיים לתורה (תרגום יהונתן שהזכרנו) כותבים בפירוש שנחל מצרים הכוונה לנילוס. וזה מקור מוצק שאין לדחותו. וראיה נוספת מפירוש הרמב"ן על התורה (במדבר יג, ב) הכותב שהמרחק מחברון למצרים – מהלך שבעה ימים. ואם כן, זה לא יכול להיות וואדי אל עריש שהוא רחוק 3-4 ימים בלבד.
השיטה המצמצמת
היא שיטת הרס"ג. וההולך עימו, ר' אשתור הפרחי (בעל הכפתור ופרח), ראשון חוקרי ארץ ישראל, שחי בבית שאן במאה ה-14. לדעתם, נחל מצרים מזוהה עם ואדי אל עריש. וקדש ברנע מזוהה עם עין קודיראת. ותוואי הגבול הדרומי עובר מקצהו הדרומי של ים המלח, דרך מעלה עקרבים, המצויה כ-25 ק"מ מדרום לו. והגבול נמשך לאורך נחל צין, שעובר במרכז הנגב, בסמוך לקיבוץ שדה בוקר, דרך עין קודיראת שבסביבת ניצנה, קסימה, ודרך ואדי אל עריש אל הים התיכון. לפי התיאור הזה, הערבה ומדבר סיני וצפון סיני, מחוץ לגבולות ארץ ישראל של עולי מצרים. וגם הגבול הצפוני, איננו מגיע עד טורי אמנון (אמנוס), אלא מצפון לארץ הלבנון, ורובה של סוריה אינה נכללת בו. לגבי הגבול המזרחי, הנקראת ארץ סיחון מלך האמורי, הנמצאת בין נחל ארנון ליבוק, ושניתנה לשבטי גד וראובן, היא מחוץ לגבולות הארץ שאצלנו בפרשה. ולגבי רמת הגולן, ארצו של עוג מלך הבשן, יש שאלה מה דינה.
התומכים בשיטה זו
הרב שאול ישראלי זצ"ל, תמך בשיטה המצמצמת. לדעתו, קשה על השיטה המרחיבה, שהרי אם ארץ ישראל שכתובה בספר במדבר מגיעה עד הנילוס, נמצא שיציאת מצרים הייתה מיותרת, שכן ארץ גושן כלולה בתוך ארץ ישראל. וכן קשה משבט אשר שהתנחל בחוף הלבנוני, יוצא שהוא קיבל חלק בארץ יותר מכל שבטי ישראל יחד. שכן אם נחלתו מגעת עד טורי אמנון, היא שווה בגודלה לכל ארץ ישראל. ועוד למה קוראים לארץ בשם 'עבר הירדן המערבי', הרי רובה של הארץ רחוק מאוד מהירדן.
ראיות נוספות
ד"ר יהושפט נבו מוסיף שהרי בתנ"ך אנו מוצאים שהגבול הצפוני מגיע עד צידון ולא עד טורי אמנוס. כגון: נחלת אשר (יהושע יט, כח), וברכת יעקב (בראשית מט, יג) וכן נחלת זבולון שמגיעה עד צידון בלבד. וכן בימי דוד, המפקד שעושה יואב (שמואל ב כד ה-ז), מתחיל מצידון בצפון ועד באר שבע בדרום. ועוד מוסיף, שלפי השיטה המרחיבה, גבולות הארץ לא הולכים לפי איזה גבול טבעי והגיוני, ולהפך צריך להעביר איזה קו שחוצה את סיני אי שם במרכזו, ללא כל אחיזה בגבול טבעי. לעומתה, השיטה המצמצמת, בצד הדרומי, עוברת לאורך נחל צין, שהוא מנקז את גשמי הנגב ומזרים את חלקם לים המלח, ואת חלקם לים התיכון. וגם המשכו בואדי אל עריש, שהם קווים טבעיים לחלוטין. והסיוע הנוסף, שהפסוקים בעצמם שינו מהלשון של הפסוקים שהובטחו לאברהם. והדברים צריכים עוד הרבה הרחבה ועיון. שבת שלום ומבורך.