הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד י"ט סיון תשע"ד
מחלוקת קורח ועדתו
ידוע לכל שכוחנו באחדותנו, אמנם בפרשתנו נלמד בדרך השלילה כמה צריכים להתרחק מן המחלוקת המזיקה. אביא בפניכם פירושו המדהים של הנצי"ב עם תבלין 'הנותן טעם לשבח' של רבנו אברבנאל. לא שמים לב אבל יש כאן שלוש קבוצות עם שלוש טענות. המחלוקת הראשונה היא טענת קרח, שהוא אמור להיות הכהן הגדול, שהרי לקהת (הבן של לוי) ישנם 4 בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. משה קיבל המלכות לפי שהוא הבן של עמרם הבכור. ממילא כהונה גדולה ראויה לקרח לפי שהוא הבן הבכור של יצהר (שהוא השני לעמרם). המחלוקת השניה היא של בכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים, להם הייתה סיבה לקצוף שהרי הם היו בהתחלה מקריבים זבחים ועולות בראש העם ומשה נטל זאת מהם ונתן זאת למשפחתו בני לוי, אמנם תכף נראה שכוונתם הייתה טהורה ועליונה (לפי פירוש הנצי"ב). המחלוקת השלישית הייתה של בני ראובן שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה ונתן ראשיות בדגלים לבני יהודה (פרשת במדבר) ועוד בחלוקת הארץ נתן לבני יוסף שני חלקים בארץ כמו הבכור.
מדוע עכשיו?
עכשיו (עיין אבן עזרא שחולק) אחרי שנמנו הלווים ונתנו לאהרון ולבניו לעבוד עבודת הקודש, ובעקבות חטא המרגלים שנגזרה הגזרה שכל הזכרים ימותו במדבר, ממילא אין יותר מה להפסיד, לכן העזו ואמרו על משה, שהוא הוציאם ממצרים להמיתם במדבר ולא היה בכוונתו להביאם לארץ.
המאתיים וחמישים איש רצו קרבת אלקים
הנצי"ב מסביר מה היה הרצון של כל קרח ושותפיו. לדעתו המאתיים וחמישים איש היו אנשים צדיקים ופרושים שרצו קרבת אלקים וכידוע אדם הנמצא בדרגת קירבה עליונה, נמצא בסכנה שירצה להוסיף עוד קדושה, למעלה ממעלתו. זאת הייתה טעותם, הם רצו קרבת אלקים, הם רצו להקריב המחתות שזה הביטוי הרוחני ביותר שקיים במקדש (העלאת הקטורת), אבל הם הבינו שזה לא ניתן שהרי הלווים שמרו בכניסה שאיש זר לא יקרב.
דתן ואבירם רצו מדון ומחלוקת
לא כן דתן ואבירם, הם היו רחוקים מתאווה עליונה זו, כי היו אנשים קטני המעלה מחרחרי ריב ומחלוקת, הם היו שונאי משה עוד במצרים, כפי שחז"ל אומרים שכל מקום שנאמר בתורה "נצים ונצבים" הכוונה לדתן ואבירם.
קרח רצה כבוד
קרח הראה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד היה רם המעלה והיה מתאים למעלתם של המאתים החמישים איש, וכפי שחשבו כולם שקרח גם הוא רוצה קרבת אלקים. אבל באמת אין תוכו כברו ומה שהניע אותו זה קנאת השררה. הרב קוק משווה את קורח לחזיר, שפושט טלפיים ומראה לכולם שהוא טהור, והכוונה שיש לו סימני הכשרות של החיות הכשרות והנאכלות, אמנם זה רק הסימן החיצוני, חסר לו את הסימן השני שצריך להיות (הוא הסימן הפנימי), שצריך שתהיה החיה מעלת גרה ואת זה אין לחזיר, כן היה קורח ואומר הרב שזו בדיוק הנצרות (ואכמ"ל).
איך עושים מחלוקת?
המאתיים וחמישים איש שהיו יראי ה' לא יכלו להצית אש המחלוקת, בשביל זה צריך אנשים בעלי לשון הרע וכדומה. הרי ה-ר"נ איש בליבם האמינו במשה ותורתו (לא כפי' רש"י), רק היה קשה להם לקבל הדין הזה (שהם לא יוכלו להקטיר הקטורת) היה להם טרוניא על הבחירה האלקית. אמנם גם דתן ואבירם לבדם לא יוכלו לעשות מחלוקת שהרי הם מפורסמים כבעלי מחלוקות וממילא שום פתי לא ילך עמם למחלוקת נגד משה. הדרך היחידה הייתה על ידי קרח שהיה גדול הדור, והיה יכול להפיל אחריו רבים ושלמים מעם ישראל. אבל אין דרכו של קרח לדבר עם בני אדם לפתות אותם לעניינים אלו ולכן לקח אליו את דתן ואבירם (הנפנף להדליק את האש) ונתן להם הוראות מדויקות והנחה אותם איך למשוך לבב ה-ר"נ איש. לכן קוראים למחלוקת זו קרח ועדתו, לפי שהוא העיקר.
מעשיהם מגלים כוונתם
אפשר לראות ממעשיהם של כל אחד מהם, מה היה רצונם האמיתי: ה-ר"נ איש שרצו קרבת אלקים אמיתית לקחו המחתות למרות שרק אחד יזכה, ולמרות שהם בסופו של דבר חולקים על משה, בכ"ז הרצון לקרבה אלקית גבר על כל זאת. אמנם דתן ואבירם לא לוקחים מחתות, לפי שזה לא היה בכלל רצונם כל עניינם היה לריב ומחלוקת. אצל קרח יש בלבול שאמנם הוא ראוי לתאוות ה-ר"נ איש, אבל למעשה זו לא הייתה כוונתו, שהרי הוא חפץ בכבוד. הוא לוקח מחתות להראות שהוא חפץ בקרבת ה', אבל תכף נראה שהקב"ה מגלה לנו רצונו האמיתי.
העונש היה לפי כוונתם
העונש של כל אחד מהם היה לפי רצונם הפנימי: ה-ר"נ מתו במיתתם של בני אהרון שהיו צדיקים, הם נשרפו בדרך בה הגוף קיים ורק הנשמה ניטלה מהם, כוונתם הייתה עליונה. דתן ואבירם מתו על ידי בליעת האדמה, שזו מיתה מאוד בהמית לפי דרגתם שהיו בהמיים. חז"ל אומרים שקרח היה גם מן הבלועים וגם מן הנשרפים. לפי שהוא הראה לכולם שהוא רוצה מה שה-ר"נ איש רוצים, אבל הקב"ה גילה לכולם שכוונתו הייתה כוונה נמוכה ושפלה ולכן בלעה אותו האדמה.
יהי רצון שנוסיף אחדות באומה ונהיה אוהבים באמת זה לזה כפי שרואים כעת בעם ישראל.