הרב איתמר לוי – רב קהילת האר"י קרית שמונה
בס"ד כט' טבת תשע"ה
מצווה שהיא שורש לכל המצוות
'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. כפי שאנו רואים בתורה ובדברי רבותינו, מצוה זו היא שורש לכל המצוות כולם, וצריך להבין מדוע, מה עושה מצוה זו כה שורשית ומהותית לקיום האומה הישראלית. בכדי להבין עניין גדול זה, נקשר הדברים לאיסור אכילת החמץ ואיסור עשיית המלאכה – מדוע אסרה תורה אכילת החמץ בימי הפסח, האם יש קשר לגאולה? ומדוע היה חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד (ליל טו בניסן) ואילו איסור אכילת החמץ שבעה ימים? וכן מדוע נאסרה עשיית המלאכה ביום הראשון של חג הפסח וביום האחרון ואילו הימים שביניהם מותרים.
העולם נברא בשישה ימים
אומר אברבנאל שכאן יש רמז לאדם איך להתנהג בחייו הפרטיים, וזה לשונו: 'שורש הדברים האלה הוא, שראוי לאנשים יראי ה' וחושבי שמו שיכלו ימיהם בטוב ויקפידו על ימי חייהם שלא יוציאום לבטלה ולא בדבר רע'. זו הסיבה שהקב"ה ברא העולם בשישה ימים "וביום השביעי שבת וינפש", כך צריך האדם לומר לעצמו ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ולא כדאי שיבזבז הימים בריק והבלי העולם הזה. יתנהג כמו הקב"ה שברא העולם ובששת ימי המעשה שהם שישים שנות האדם יעמול בעולמו, וביום השביעי שזה רומז לעשר השנים האחרונות של האדם יפסיק לעסוק בעניינים הגשמיים, ויעסוק בדברים המביאים קרבת אלקים, זה הפשט "וביום השביעי שבת".
לידה באביב
למעשה ביציאת מצרים נולדה האומה כפי שמתואר בפסוקים ובמדרש, לכן הקב"ה עושה עמנו כדוגמת מה שעושים עם הולד ביציאתו מרחם אימו. כמו שהולד יוצא מרחם אימו לאוויר העולם עם ייסורין רבים (חבלי לידה) לאימא היולדת, כך המצרים שהם האימא חוטפים מכות רבות. וכתבו אנשי הטבע הקדומים, שארבע תקופות השנה הם כנגד חיי האדם: האביב – כמשל לימי הילדות והנערות, הם ימי הגדילה והצמיחה עד היותו אדם. הקיץ – דומה לימי הבחרות והעמידה. החורף – דומה לימי הזקנה, שנשאר עדיין כוח. והסתיו – דומה לימי הישישות וכבר אין כוח באדם. לכן הוציאנו השי"ת ממצרים בחודש האביב, לרמוז על ראשית ימינו, שהם ימי הנערות שאמרנו, בעצם עכשיו נולדנו.
אור לי"ד בודקין החמץ
לכן, מיד אחרי הלידה, נצטווינו על איסור אכילת החמץ. החמץ והשאור הוא יצר הרע כידוע, וציוותה תורה להתרחק מן התאוות וכל התענוגות וחיי המותרות שמאוד מושכים האדם. צריך להזהר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא" שהיצר יש בכוחו להכרית הנפש מעולם הנשמות. הקב"ה ציוה על השבתת החמץ ביום י"ד בניסן, לרמוז לאדם שבשנים הראשונות לחייו עד גיל 14 (לא כולל) הוא אינו בר עונשים, לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה, אמנם מכאן ואילך, צריך שיקבל עליו עול מצוות וישבית היצר הרע. רמז לדבר אמרו חז"ל: 'אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר'. הנר הוא נשמת האדם והיא צריכה להבדיל עצמה מן החמץ. אין לקחת אור של אבוקה, כי לא רוצים לשורפו ולבערו לגמרי, שלא פורשים מענייני העוה"ז לגמרי וצריך קצת הדברים הגשמיים.
ימי שנותינו שבעים שנה
כיוון שהחמץ רומז ליצה"ר, ציווה הקב"ה להרחיקו מביתנו כל שבעת ימי החג, והכוונה להרחיק היצר מגופינו לכל ימי שנותינו שהם שבעים שנה. ישנם כמה וכמה מצוות ממצוות האדם שהנם בכפולות של שבע (ימי החופה שבעה, נידה, מילה, אבלות, שמיטה ויובל), כולם להזכיר לאדם מספר הימים שהוא חי, ולרמז עניין זה, שישתדל ללכת למסע חייו בתבונה ובדעת.
היום הראשון והשביעי קודש
עכשיו נבין מדוע ציוה השי"ת, שהיום הראשון והשביעי יהיו מקרא קודש, אסורים בעשיית מלאכה. המשך למשל הנ"ל לרמז לחיי האדם, שבילדותו בתחילת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה, כי הנה לא ראוי לילדים בילדותם לעשות מלאכה, רק החינוך לתורה ומצוות. וכן בזקנותו כאשר תש כוחו וסוף ימיו, אין ראוי שיתעסק במלאכות גשמיות, כי הוא כמת שבטל מן העולם. בימים ההם, ראוי שיעשה מלאכה רק שהיא לצורך אוכל נפש (יפרוש מהתענוגות וידבק בקונו כנ"ל).
הימים שביניהם
אמנם הימים האמצעיים שבנתיים, הם ימי המעשה ומלאכת העולם, אלו הימים שאחרי הנערות ולפני הזקנות. שם האדם צריך להיות בעמל כפיים אבל להשבית שאור וחמץ – צריך שיעשה מעשיו בתמימות וטהרה בלי יצר הרע. לכן הזהירו ש'ישמור האדם על המצה משעת טחינה' – שעת הטחינה זה הזמן שהאדם מתחיל לעשות מלאכה בעולם הזה ('לטחון'), ומשום כך צריך לשמור העיסה שלא תחמיץ. הכוונה שיבדוק הנהגותיו והנאותיו שיהיו מה שצריך לחזוק גופו בעבודת קונו.
קורבן הפסח
בסופו של דבר צריך שיאכל הפסח עם מצה ומרור. כאן רמזה תורה להכנעת היצר והכוחות החומריים. הרי את קורבן הפסח צולים, ראשו על אבריו ועל קרבו, דומה לאדם בעת מותו שהוא עם כל אבריו. יש כאן רמז לסיום חיי האדם, שאם הקפיד כל חייו להיות מצה ומרור, והכוונה כפי שאמרנו שדיכא את החמץ (היצר הרע) על ידי מרירות (שמנע עצמו מתאוות העולם) אז הפסח (רמז למיתת האדם) יהיה קורבן לה'. הפסח נאכל רק למנויים עליו, שהם קרוביו ואוהביו שמצטערים עליו במותו, ואינו נאכל אלא צלי שיש לו ריח טוב, רמז לאדם שצריך שישאיר שם טוב אחרי מותו.
אם כן, חג המצות הוא שורש לכל מועדי ה' ולכל המצוות, לפי שהוא רומז לבריאת האדם ויש בו הוראה ולימוד איך להגיע אל שלימות נפשנו, ומשום כך חייבים אנו לזוכרו בכל הדורות, שבת שלום ומבורך.