שאלות ותשובות
ניתן לשלוח את שאלתכם והרב איתמר לוי יענה עליה במייל או בטלפון וכמו כן היא תפורסם בעמוד
בס"ד יג אלול תשפ"ג
תשובה,
הרמ"א כותב (סימן קצז,ג): "והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה, אבל אחר החופה דינן כשאר נשים (מהרי"ל)".
וכן בספר של מכון פועה – בכרך א' עמ' 76 הלכה טז – כתבו: "אם חל יום השביעי לנקיים ביום החופה, מותרת לטבול ביום כיוון שבדרך כלל פוגשת את החתן רק בלילה ולא חוששים לייחוד שלהם מבעוד יום".
וכך המנהג להלכה: שכלה טובלת ביום חופתה, ובכל מקום אנו אומרים מקצת היום ככולו, ולכן כבר בבוקר יום השביעי יכולה לטבול. ובלבד שתקפיד לא לפגוש את החתן עד הלילה.
כט"ס.
בס"ד א' אלול תשפ"ג
תשובה,
מרן שולחן ערוך פוסק (סימן רסב,ג):
"אנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות ויוצא דופן, נימולים לשמונה".
היוצא דופן שכתוב כאן, היינו תינוק שנולד בניתוח קיסרי. ומלים אותו ביום השמיני ולא אח"כ.
מסביר הלבוש מדוע היה מקום לחשוב אחרת: שהרי אם הוא נולד ביום שבת הברית שלו נדחית ליום ראשון, וממילא אנו רואים שלא תמיד מלים אותו ביום השמיני – כנ"ל שנולד בשבת ודוחים לראשון – אם כן נאמר שאפשר לדחות עוד פעמים הואיל ונדחה פעם אחת.
זה החידוש המושמע כאן. לא אומרים כן ורק היכן שגילה לנו הכתוב שנדחה, ידחה. כגון שנולדו ביום שבת. אבל בשאר ימות השבוע, צריך למולו ביום השמיני ואין לדחות.
כט"ס.
בס"ד ט' באב תשפ"ג
תשובה,
לספרדים – כל האיסורים שנוספו בשבוע שחל בו מסתיימים מיד עם צאת הצום (שו"ע תקנ"א,ד). היינו איסור הכיבוס ולבישת בגד מכובס, תספורת ומקלחת במים חמים. האשכנזים מחמירים עד למחרת. גם לאשכנזים – השנה מפני כבוד השבת – מותר תספורת וכיבוס (גיהוץ). ולגבי רחיצה אם היא לכבוד שבת (שלא תעשה עוד אחת לכבוד שבת) מקילים
לגבי איסור שמיעת המוזיקה – לדעת הרב אליהו זצ"ל אסור גם ביום העשירי כולו, הרב יצחק יוסף מתיר בצאת הצום. האשכנזים מחמירים עד חצות של י' אב (סי' תקנ"ח, מ"ב ג).
לגבי איסור השמחה ואכילת הבשר – הספרדים אסורים כל יום העשירי (שו"ע סימן תקנ"ח), ואפילו שתשעה באב חל ביום חמישי והעשירי זה ערב שבת כמו השנה (תשפ"ג). ניתן להקל בטעימת תבשילין של שבת בלבד. לאשכנזים מותר כבר מחצות היום.
בבניין ירושלים ננוחם, איתמר לוי.
בס"ד ח מנחם אב תשפ"ג
תשובה,
מעיקר הדין אין להקל.
וכך כותב ר' יהודה הנשיא מברצלוני שאסור לאדם לשטוף את הפה ביום תשעה באב. גם אם יודע שלא תכנס טיפה אחת לתוך גרונו, עדיין יש כאן הנאת רחיצה מהמים ואסור.
למעשה כך פוסק מרן בכל תענית ציבור (סימן תקס"ז,ג). ובלשונו: "מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למעבד הכי; אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט; ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית".
ישנם המקילים בתעשה באב – ולא ביום כיפור – על פי דברי החיי אדם (כלל קלב סעיף כ). ובלשונו: "ונראה לי דבמקום צער גדול, יש להתיר אפלו בתשעה באב רחיצת הפה במים, רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה, שלא יבוא לגרונו. וביום הכפורים, יש להחמיר גם בזה בכל מה דאפשר (תקס"ז)".
ובבניין ירושלים ננוחם, איתמר לוי.
בס"ד ח מנחם אב תשפ"ג
תשובה,
עדיף שלא
ובבניין ירושלים ננוחם, איתמר לוי.
בס"ד ה מנחם אב תשפ"ג
תשובה,
כן.
מה שאסרו זה דווקא נטיעה של שמחה. וכאן לא מדובר בנטיעה.
ובלשונו של הפסקי תשובות (סימן תקנ"א אות ט): "אבל מותר לנכש עשבים שוטים ושאר טיפולים בגינות נוי קיימות".
בברכת התורה והארץ, איתמר לוי.
בס"ד ה אב תשפ"ג
תשובה,
מעיקר הדין אין איסור.
שהרי אפילו לקנות או לשכור דירה חדשה אם צריך ולא לשם הרווחה, מותר. ורק נמנעים מכך, כיוון שאין סימן טוב בדבר. וכן הדין לגבי ההתעסקות בחיפוש אחר דירה בימים אלו, ובפרט בשבוע שחל בו.
ובפסקי תשובות (תקנ"א, אות יב) מביא זאת בשם החזון איש: "ויש שהוסיפו שאף אין כדאי לכתחילה להתעסק בחיפוש דירה בימים אלו".
בברכת התורה והארץ, איתמר לוי.
בס"ד ה' אב תשפ"ג
תשובה,
אין להקל.
כפי שאומר מרן (סי' תקנ"א,טו): "מי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו והכביד שערו, מקל בתער אבל לא במספריים". והאחרונים על דבריו מסבירים שמדובר באבלות שלושים שהסתיימה בתוך שבוע שחל בו. ואין להקל בתספורת ממש.
ואף על פי שבימי חול המועד כן הקלו (עיין סימן תקל"א,ד), כאן החמירו מפני אבילות על בית המקדש שחמורה יותר.
בברכת התורה והארץ, איתמר לוי.
בס"ד כד סיון תשפ"ג
תשובה,
באמת 'אומרים העולם' שלא להביא את הילדים מנישואים קודמים, ליום חתונת הוריהם – כשצד אחד אינו ההורה הביולוגי. הסיבה, כי זה מבלבל את הילדים לראות את הוריהם נישאים בשנית, למישהו אחר שאינו אביהם או אימם. (לפי זה במחזיר גרושתו כדאי להביא הילדים לראות בתיקון הבית ותיקון הנזק שנעשה בפירוקו).
כששאלתי את הרב אליהו ביטון שליט"א על שאלה זו, אמר לי: כל זה היה נכון בזמנם, אך לצערנו קלקלתנו היא תקנתנו והיום הילדים ראו הכל ובגיל צעיר כל כך, כך שלא נראה שיש תוספת בלבול על הקיים כבר, ולכן יהיה ניתן להקל להביא הילדים לשמוח עם הוריהם ביום חופתם.
בברכת התורה והארץ, כט"ס.
בס"ד יג סיון תשפ"ג
תשובה,
הקיטור כמוהו כאש, לעניין איסור בישול גויים.
ובספר הכשרות ושבת במטבח המודרני לרב היילפרין כותב שישנה "הקלה מיוחדת לעניין זה, כאשר הפעלת הקיטור נעשית על ידי יהודי בהצתת גוף החימום ("ברנר") המחמם את המים שבדוד הקיטור – פעולה זו בלבד מתרת העסקה מלאה של עובדים לא יהודים בכל המטבחים הקשורים למערכת הזאת, גם בבניין רב מידות ורב קומות. ובזה יש עדיפות לבישול בקיטור, מבישול באש הגאז או חומרי דלק אחרים. היתר זה חל רק כאשר המטבח נמצא בבעלות יהודית. רצוי שיהודי יכוון בהפעלת הקיטור שעושה כן למטרת בישול, אך מן הסתם ידועה לו המטרה".
בברכת התורה והארץ, כט"ס.
בס"ד יב סיון תשפ"ג
תשובה,
הרב עובדיה בספרו שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן טז מחלק בין צוות שעובדי הספינה הם גויים לצוות שהם יהודים שאז יש לאסור משום הנאה שלו מחילולי שבת שלהם.
ובלשונו: "מותר לנסוע באניה של קיטור, אשר הקברניט וצוות העובדים שלה גוים, אף על פי שממשיכים לנסוע גם בשבת, ואין לאסור בזה משום איסור תחומין. אך יש להימנע מלנסוע באניה שהקברניט וצוות העובדים שלה יהודים, אם נוסעים גם בשבת, לפי שהנוסעים נהנים ממלאכת שבת, ובימינו אין שום פקוח נפש בדבר. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר".
הרב עובדיה גם מביא בשם הרבי מליובאווישט שאין סכנה להעמיד הספינה בלב ים, וגם לא נכון הטענה שאומרים שהיא נוסעת באופן אוטומטי ללא מגע אדם ובודאי שיש כאן חילולי שבת למכביר.
בעל האגרות משה (חאו"ח סימן צב) הקל ליחידים על פי מרן השו"ע (סי' רמח,ד) שהקל להתחיל הפלגה בימים א, ב ו-ג ואפילו אם יודע שבשבת יהיה פיקוח נפש ויצטרך לחלל שבת, הואיל ויצא בהיתר. וכן הדבר כאן.
אך הרב עובדיה חולק שהרי כאן אין שום פיקוח נפש, וצוות העובדים מחללים שבת בלי צורך. ולכן עדיף צוות עובדים שיהיו גויים.
לכן נראה לומר, שאם צוות האוניה יהודים, יש להקדים הנסיעה לתחילת השבוע בכדי לסיים אותה לפני שבת, כל טוב סלה.
בס"ד ב' סיון תשפ"ג
תשובה,
הרב יחיאל מיכל עפשטיין, בעל ערוך השולחן (או"ח סי' תצד,ז) מביא שלושה טעמים: האחד, שהוא היום הנמצא בין ראש חודש סיון לשלושת ימי הגבלה המתחילים ב-ג' סיון, וממילא גם הוא נכלל בשמחה. ועוד ביום הזה אמר משה את כל המילים המיוחדות "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולקדש עצמנו לקראת מתן תורה "ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה". וטעם אחרון הוא שבאותו יום שיחול בו ב' בסיון יחול בו יום הכיפורים באותה שנה.
בס"ד כא אייר תשפ"ג
תשובה
המשנה בברכות (ו,ח) אומרת "השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו". ומדייקת הגמרא (דף מד:-מה.) שדווקא אם צמא מברך, אחרת כגון ששותה בגלל שנחנק מאכילת בשר – או משהו אחר – אינו מברך. וכן פסקו הרמב"ם (ברכות ח,א) ומרן שו"ע (רד,ז).
הרמב"ם – וכך מסבירים בדבריו – מבין שהגמרא נתנה דוגמא על מי שנחנק מאכילת בשר ושתה, אבל הוא הדין למקרה אחר שלא שותה להרוות צמאונו. ובלשונו: והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. וכן פסק מרן שו"ע.
הביאור הלכה (ד"ה השותה מים לצמאו) מבין על פי הראשונים שאם שותה מים כדי לשרות האכילה שבמעיו זה נקרא "שותה לצמאו", אך בהגהות איש מצליח מסביר כוונת הרב שבודאי על ידי שריית המזון שבמעיו מרגיש איזה צמאון ולכן מברך. אחרת, לא יברך גם לדעת הביה"ל הנ"ל.
וכן פסק הרב עובדיה בספר הליכות עולם (ח"א עמ' שנא). ובלשונו: "וכן השותה מים ביום חם מאוד והוא אינו צמא כלל, אלא שותה על מנת שלא יצמא ולא יאבד נוזלים בהליכתו בדרך כחום היום, אינו מברך כלל ברכת הנהנין".
אמנם מורי ורבי הרה"ג יעקב סבתו שליט"א אמר לי שבדרך כלל מה שמשפיע בהוראה הרפואית לשתות – היא רק לגבי הכמויות, אבל בדרך כלל יש צמא מסויים. ולדעתו צריך לברך ברכות הנהנין.
גם בספר פסקי תשובות (סי' רד, אות יד) כתב שנכון להחמיר תמיד כששותה מים – ואינו צמא – בשיעור של רביעית ומעלה, שיברך שהכל על דבר אחר.
לכן נראה לי לומר להלכה ולמעשה, שאם שותה וכלל איננו צמא, אין לברך. אך אם לא בטוח מפני מה הוא שותה שיברך שהכל על משהו אחר, וזה פתרון ידוע ומפורסם.
בברכת התורה והארץ, כט"ס.
בס"ד כג אייר תשפ"ג
תשובה,
המגן אברהם (סימן שמז,ד) אסר זאת.
ובלשונו: "ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום ע' בגיטין ד' ס"ה ובתוספות".
וכן הביא דבריו להלכה המשנה הברורה (על הסימן הנ"ל, ס"ק ז). וכך יש לנהוג הלכה למעשה.
בס"ד
תשובה,
נקדים ונאמר שהמתאבל על שאר קרובים – מסתפר לאחר שלושים יום, ואילו האבל על אביו ועל אמו – צריך שיגערו בו חבריו נוסף על השלושים יום. כך שאבלות על אם חמורה יותר. וממילא כל מה שהרגל מבטל גזירת שלושים הוא דווקא אם היה אבל על שאר קרובים, אבל אם היה אבל על הוריו, אין הרגל מבטל גזירת שלושים, שהוא תלוי בגערת אחרים. וכך פסק מרן שו"ע (יו"ד סימן שצט,ד). והאחרונים מוסיפים שאפילו חל יום השלושים ערב הרגל ולא גערו בו, אין להסתפר. כיוון שצריך שלושים וגערה.
כל זה במקרה רגיל של אבלות אחת. אבל לגבי שאלתך כאן "תכפוהו אבליו" בזה אחר זה בר מינן, וכמובא בגמרא ובפוסקים (שאביא לפניכם בפסקה הבאה). ועוד היה אסור בגילוח טרם אבלות הראשונה מפני ספירת העומר.
הגמרא (מו"ק יז:) אומרת אבל שמתו כמה מקרוביו בזה אחר זה – יכול להקל בתספורת בתוך שבעה שלו, ורק יעשה שינוי מדרך התספורת הרגילה. ואם לפני האבלות היה מנוע מלהסתפר מכל סיבה שהיא – והשו"ע (או"ח תקל"א,ד) מונה את הסיבות: בגלל שהיה בשבי, או במדינת הים, או שחזר בערב החג ולא היה לו שהות להתספר לפני החג וכולי – אז מותר לו להסתפר בתוך שבעת ימי אבלו, כרגיל בלי שום שינוי. וכאן היה מנוע מלהסתפר לפני האבלות הראשונה, מפני ספירת העומר.
וכן פסק מרן שולחן ערוך (יו"ד שצ,ג) על פי הרמב"ן. וזה לשונו: כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד, אם אירעו אחד מאלו קודם האבילות, ונכנס מיד תוך האבל, אסור לגלח. אבל אם אירעו אחד מאלו, ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה, מגלח כדרכו, בין בתער בין במספרים, ואפילו תוך שבעה. ואדם אחד שתכפוהו אביליו זה אחר זה, מיקל שערו בתער אבל לא במספרים. (ובלבד שיעשנו בצינעא) (ב"י בשם הרמב"ן).
נראה לכאורה שהמקרה המובא בגמרא הוא המקרה שלפנינו, אך יש מקום להתלבט – שמא כאן חמור הדבר יותר שהרי האבלות הנוספת הייתה על אימו, וכל דברי הגמרא להקל דווקא שסיים אבלות על שאר קרוביו ורק אז ניתן להקל. אמנם הצד השני להקל שהרי מרן השו"ע הנ"ל לא חילק בין סוגי האבלות. וכאשר חלים שתי אבלויות בזה אחר זה, שקדמו להם ימים שהיו אסורים בתספורת – יש להקל בתספורת אפילו בתוך השלושים.
וכך שאלתי הלכה למעשה את רבותי. חלקם הסכימו עם דברי. אך מורי ורבי הרה"ג יעקב סבתו שליט"א הסכים להתיר מכיוון אחר בלבד. והוא שכאן סיום השלושים על אחותו – של השואל – חל בערב חג השבועות. לדעתו, אחרת לא יהיה ניתן להקל. שהרי בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן רפ"ה) דיבר על מקרה דומה לשאלתנו: שנפטר קרובו ואח"כ אימו והתיר לגלח בימי חול המועד. מדבריו דייק בעל זרע אמת (ח"ב סי' קנד עמ' קעה: ד"ה ודע) שבערב הרגל היה אסור לו לגלח, והתיר לו רק בחול המועד כי צריך שלושים יום שעברו מאז פטירת אב ואם. וכ"כ בשו"ת מעט מים סי' טו (כט:) באמצע תשובתו שאע"פ שהיה נראה לו מסברא להקל בגערה כל שלא הסתפר כבר ל' יום אע"פ שלא עברו ל' יום על אב ואם מחמת שכבר יש בו די שיער ששייך בו גערה, אבל כתב שאינו כן כי נראה מדברי ההלכות קטנות הנ"ל והזרע אמת הנ"ל שאינו יכול לעשות כן. ועוד דייק כן מתשובת בני אברהם סי' יג.
אולם בסוף תשובתו שם כתב שחוזר בו בכל זה מחמת מה שכתב בספרו שיורי טהרה (מערכת א אותיות פה וקלג-קלד) ששם יוצא שיש היתר לגלח בערב הרגל, (ע"פ דברי הרז"ה שהביא את דברי רב האי גאון) ושבתכפוהו אביליו יש להורות כמי שמיקל דהלכה כדברי המיקל באבל. אמנם הוסיף שישנה הגילוח ממה שרגילים לגלח.
ואמנם אילו היה מדובר בסתם רגל בתוך שלושים לא נוכל להקל על סמך דברי השיורי טהרה, שהרי מרן השולחן ערוך לא סובר כן – שלא מספיק גערה בתוך שלושים אפילו אם זה ערב הרגל – וכדברי מרן עושים הלכה למעשה בדרך כלל. אבל כאן שתכפוהו אבליו וגם לא הסתפר עוד מזמן ספירת העומר וגם הוא ערב הרגל עם גערת חברים בזה נראה שנוכל נסמוך על דבריו להקל.
הרה"ג אליהו ביטון שליט"א הוסיף על דברנו בעיה נוספת והיא בעיית מראית העין, שיראו אותם מגולחים בתוך השלושים על אימם.
לכן נראה לומר שמעיקר הדין ניתן להקל לאבלים אלו להתגלח בערב חג השבועות הבעל"ט שהוא סיום השלושים לאחותם ובתנאי שיגערו בהם, ולמרות שנמצאים בתוך השלושים על אימם. והמחמירים תע"ב.
בברכת התורה והארץ, איתמר לוי.
בס"ד י"ח אייר תשפ"ג
תשובה
חלוקים האחרונים לגבי בשר שלא נמלח – לא כבד – והוקפא ושהה שלושה ימים. לדעת דבר שמואל אסור, שדינו כבשר עם דם הכבוש במים. לדעת מנחת יעקב מותר רק לצלי, שדינו כבשר יבש ששהה שלושה ימים. לדעת ערוך השולחן (סט,עט) מותר למלחו ולבשלו.
ובזה נחלקו האחרונים בני דורנו: לדעת האגרות משה (יו"ד ח"א סימן כז) לכתחילה יש לאסור, ובדיעבד או בצורך גדול יש להתיר אף על ידי מליחה. אך הרב עובדיה (יבי"א ח"ב יו"ד סי' ד אות ו) פסק להתיר כדעת ערוך השולחן הנ"ל. ואף התיר לכתחילה.
כל זה לגבי שאר בשר שלא הוכשר וקפא. השאלה מה יהיה בכבד?
לדעת הרב עובדיה (יחוה דעת חלק ו סימן מו) יש להקל. ובלשונו: אכן נראה לי שבנידון שלנו שמניח את הכבדים בתא ההקפאה של המקרר עד שנקרשים ונקפאים לגמרי, מותר לכתחלה לבשל את הכבדים לאחר צלייתם כנהוג בכל הכבדים, כי על ידי שנקפאו ונקרשו אין כל חשש שנתייבש הדם בתוכם, וכמו שכתב כיוצא בזה הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן (סימן סט ס"ק עט), שבמקומות הקרים בזמן החורף, שהבשר נקרש מרוב הקור, ושהה שלשה ימים בלא מליחה, מותר לבשל הבשר על ידי מליחה, לאחר שיפשר, שמכיון שהוא קרוש וקשה כאבן, לא שייך לומר שהדם מתקשה בתוכו.
הלכה למעשה, אם הכבדים היו בתא הקפאה – מותר לבשלם אחר הצליה אף לכתחילה.
בס"ד י"ח אייר תשפ"ג
תשובה,
הרמ"א כתב (סימן קצ"ז,ג) להקל בטבילת יום לכלה, על פי המהרי"ל. ובלשונו: והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה, אבל אחר החופה דינן כשאר נשים.
הטעם לחילוק: כל הסיבה שהחמרנו אצל שאר נשים נשואות – שאין לטבול ביום שביעי – מפני החשש שתחזור הביתה ותשמש עם בעלה ביום ותראה דם אחר כך – לפני הלילה – ונמצא שבעל נידה למפרע. כל זה כאמור לא שייך בכלה שאינם נפגשים עד הלילה.
הרב עובדיה זצ"ל בטהרת הבית (ח"ב עמ' תסז) פסק כדברי הרמ"א הללו והתיר זאת לכתחילה. אפילו ביום השביעי. ואף בברכה. ואין חילוק בזה בין כלה בתולה או כלה אלמנה או גרושה (זבחי צדק). ונכון שאחת מקרובות הכלה תהיה עמה עד הלילה ולא תזוז ממנה. (שואל ונשאל המובא בטה"ב ב, עמ' תפט).
מה הכוונה להטביל כלה ביום? מיד עם הנץ החמה של יום השביעי. כך פסק הרב עובדיה (טה"ב ח"ב עמ' תפג). ובדיעבד עוד לפני, בעמוד השחר.
אמנם ראיתי בספר דרכי טהרה (י,כ-כא) להגר"מ אליהו זצ"ל שההיתר לכלה להקדים טבילה ליום שביעי הוא היתר של שעת הדחק גדול (כגון שנקבעו כבר הנישואין ולא ניתן להזיזם). וגם אם טבלה מוקדם, שלא תתייחד עם החתן בחדר ייחוד לפני צאת הכוכבים.
עם זאת, להלכה נראה לומר שכדאי יהיה להעלים עין לכלה זו – גם לשיטת הרב מרדכי אליהו – כשמדובר בכלה שאינה שומרת תורה ומצוות שדבר זה עשוי להקשות עליה ולהרחיקה מן הטבילה לפעמים הבאות. וכן אמר לי הרה"ג אליהו ביטון שליט"א.
כמובן שאין ללמוד מכאן היתר לשאר נשים.
בברכת התורה והארץ, כט"ס.
בס"ד י"ג אייר תשפ"ג
תשובה,
שולחן ערוך בסימן רח סעיף יג פסק שאם אכל מפירות שבעת המינים, ואכל תפוחים – או שאר פירות העץ – אינו מברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ, שגם הם פרי העץ הם. וכך פסקו האחרונים הלכה למעשה.
ואם אכל פירות העץ משבעת המינים וגם אכל פרי האדמה – כאן יברך שתי ברכות אחרונות: מעין שלוש ונפשות. אבל יקדים לברך "נפשות" לפני מעין שלוש. כיוון שבברכת מעין שלוש אומר את המילים "ועל תנובת השדה" וממילא פטר את כל מה שגדל בקרקע – גם את פירות האדמה.
אם טעה והקדים לברך מעין שלוש לפני נפשות, לדעת הרב יצחק יוסף (רח, אות ז) אין לברך נפשות משום ספק ברכות להקל. ושם הרב מציע עוד פתרון: "ויש נוהגים לאכול ראשון ראשון ולברך עליו תחלה, דהיינו שאוכלים תחלה פירות שבעת המינים ומברכים אחריהם ברכה מעין שלש, ואחר כך אוכלים פירות האדמה ומברכים עליהם תחלה וסוף".
(חשוב לציין שלדעת הרב מרדכי אליהו ברכת נפשות קודמת למעין שלוש תמיד – בלי קשר למקרה הנ"ל – משום שברכה זו תדירה).
בברכת התורה והארץ, כט"ס.
בס"ד י אייר תשפ"ג
תשובה,
מלשון השולחן ערוך (סימן תצג סעיף ב) משמע שאסור. וזה לשונו: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר". מרן לא מחלק בין גברים לנשים או קטנים. וכך הבין הפסקי תשובות.
בפסקי תשובות מסביר – ע"פ שער הציון צא על סימן תקנ"א – שהסיבה משום עוגמת נפש של הגדולים, כשרואים אותו כך ומצטערים.
כמובן – גם לדעת הפסקי תשובות – אם יש צורך מותר לספר שערות הקטן, שהרי אף בחול המועד הקלו לגלח הקטנים כשיש סיבה (סימן תקל"א,ו במ"ב שם ס"ק טו).
כל זה לדעת הפסקי תשובות.
אך ראיתי שהפוסקים רצו להקל על פי דעת הש"ך המובאים על דברי השולחן ערוך בהלכות אבלות (שמ,כז): "קטן שמת לו מת, מקרעין לו". והכוונה שקורעים לקטן את החולצה מפני עוגמת נפש של הגדולים (כנ"ל). והט"ז (טו) מביא את דברי הדרישה שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות.
על זה כתב הש"ך בספרו נקודות הכסף (שמ,סכ"ז) שהדין הזה שייך דווקא לגבי קריעת בגדים, אבל לא לשאר דיני אבלות, שאינם נוהגים בקטן.
להלכה, נראה שאפשר לסמוך על דברי הש"ך הללו ולהקל לספר ילדים קטנים פחותים מגיל שלוש עשרה שנה בימי העומר.
בס"ד ט אייר תשפ"ג
תשובה,
בפתחי תשובה (יורה דעה סימן קצה ס"ק יט) כתב בשם ספר חמודי דניאל נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה ונכון הוא. וכן מביא המשנה ברורה (פח,ס"ק ז) בשם החיי אדם: שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו.
וכן פסק הרב מרדכי אליהו בספרו דרכי טהרה (פרק ה הלכה צו) ומוסיף הטעם "מחמת רוח רעה שבבית הקברות". וכך כותב הפסקי תשובות (סימן פח, אות ט) בשם שו"ת פרי השדה: "והטעם שלא ללכת לבית הקברות הוא משום חשש התדבקות החיצונים והקליפות על דבר בלתי טהור". (זו גם הסיבה שהאר"י הזהיר את מי שהוא בעל קרי שלא יכנס לבית הקברות. מהטעם הנ"ל).
להבין חומר הדברים נביא המעשה הבא: "על בתו של המהר"ם שיק זצ"ל (תלמיד החתם סופר) שהלכה לקבר אמה בימי ראייתה למרות אזהרת אביה ונכנסה לסכנה גדולה ואביה העיד שהוצרך להשתמש בשמות קדושים כדי להצילה". (פסקי תשובות הערה 76).
אך היו בפוסקים שהקלו משום עוגמת נפש. מספרים על בעל האורחות חיים (ספינקא) שהתיר: "באחת שהגיעה ממקום רחוק ע"מ להשתטח על קברי אבותיה ופירסה נדה והתיר לה משום עגמת נפש". (פסקי תשובות שם).
בספר טהרת הבית (ח"ב עמ' רד-רו) קושר בין הכניסה לבית הכנסת לכניסה לבית העלמין: ובמקום שנהגו שהנשים בימי ראייתן אינן נמנעות מללכת לבית הכנסת, רשאות גם כן ללכת לבית הקברות. אך זה לא מה שהרב כתב ביביע אומר (ח"ד חיו"ד סימן לה אות ה) שאין לנשים בימי ראייתן ללכת לבית הקברות. בכל אופן כל זה לגבי ימי ראייתן. אבל בימי ספירת שבעה נקיים יש להקל.
אפילו בימי ראייתן – גם לשיטות המחמירות – ניתן להקל להן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות. כדי שלא לגרום להן עצבון רוח. וכפי שפסק הרמ"א.
ואם הקבר עמוק עשרה טפחים, שהוי רשות בפני עצמה, יש להקל – אפילו למחמירות. (חזון עובדיה אבלות ח"ג עמ' רי"ב ד"ה יש אומרים).
להלכה, הסומך להקל על פי המקורות הנ"ל יש לו על מי שיסמוך. והמחמיר תע"ב.
בס"ד ג' אייר תשפ"ג
שאלה בעניין מילוי הכתובה,
האם כותב "ימים" או "יום" בכתובה: הבית יוסף כותב – ואף העיד שכך ראה – שצריך לכתוב בכתובה עד היום ה-19 "יום" ומהיום ה-20 ואילך כותבים "ימים". ואילו הרמ"א כותב שעד היום ה-10 כותבים "ימים", ומהיום ה-11 ואילך כותבים "יום". אם כן מדוע אנחנו לא עושים כדברי הבית יוסף?
תשובה
א. בבית יוסף (אבן העזר סי' קכו,ד. עמ' פ בהוצאות החדשות) מתאר מה שראה בגיטין הוא לא פסק בפירוש כך.
ואביא כאן את לשונו: "אם יש לכתוב בעשרים יום [לירח] פלוני או בעשרים ימים על זה כתוב בהגהות מרדכי דסוף גיטין (סי' תנד) ביום אחד לחודש כותב באחד לירח פלוני בשני בשני ימים בשלשה ימים בארבעה ימים וכן יעשה עד עשרה ימים מכאן ואילך יכתוב יום עכ"ל והיינו לשופרא דמילתא ומיהו אם שינה פשיטא דלא עיכב ואני ראיתי בגיטין שנכתבו בזמננו שעד י"ט כותבין יום וכשמגיעים לעשרים ומעשרים ואילך כותבין ימים:
שים לב שהוא מביא לפני כן את דעת הגהות מרדכי. ורק מעיד את מה שראה. וכן בשולחן ערוך לא הביא את מה שראה להלכה. וכך אמר לי מו"ר הרה"ג יעקב סבתו שליט"א.
ובמשפט כתובה מביא שלמעשה יש לנהוג כרוב הדעות, כמו שעושים היום. שעד יום עשירי כותבים "ימים" ומיום אחד עשר ואילך כותבים "יום".
כידוע, עניין הגיטין והכתובה על פי לשון הכתוב בתורה: "אחד עשר יום" (דברים א,ב). לכן מאחד עשר זה "יום". כפי שהביא הרמ"א (ולא בהכרח שהשו"ע חולק כנ"ל).
מה שמעיד הבית יוסף שראה, כנראה שכף לשון בני האדם. וצריך עיון.
כט"ס.
בס"ד ב' אייר תשפ"ג
שאלה,
אם אדם אכל מזונות כביצה, שכח לברך על המחיה והתחיל סעודה על פת, מה הוא צריך לברך ברכה אחרונה? ומה לגבי אכילת פירות?
תשובה,
אם כבר עשה המוציא לא יברך.
וכן פסק הרב בן איש חי (פרשת נשא הלכה ד, שנה ראשונה). ואביא כאן את לשונו: "אין לברך ברכה אחרונה על יין של קידוש שהוא במקום סעודה או על היין ששותה קודם שאר סעודה באיזה זמן שיהיה ואף על פי שאינו שותה יין בתוך הסעודה, דבהמ"ז פוטרת ברכה אחרונה של היין ששתה קודם סעודה, אבל אם אכל מיני מזונות קודם ברכת המוציא יברך ברכה מעין שלש קודם נט"י שקודם המוציא ולא יסמוך על בהמ"ז לכתחילה, ואם לא בירך ברכה אחרונה קודם המוציא ונזכר אחר שבירך המוציא לא יברך ברכה אחרונה על מיני מזונות שאכל קודם המוציא, רק יכוין לפטרם בבהמ"ז". וכן פסק תלמידו כף החיים (סימן רח,פח).
כאן צריך להדגיש שלפי הרב עובדיה – בשו"ת יחווה דעת א,פב. והליכות עולם על הבן איש חי כאן – שלעולם לא מברך על מזונות לפני הסעודה.
כל זה דוקא במיני מזונות, אבל אם אכל פירות קודם הסעודה – כאן תלוי מה כוונתו:
אם אכל הפירות ודעתו בברכה עליהם הייתה לפטור הפירות שיגישו לו בתוך הסעודה – אין צריך לברך אחרי הפירות שאכל לפני הסעודה, כיוון שברכת המזון פוטרתם.
אבל אם אינו אוכל פירות בתוך הסעודה כלל – צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. ואין ברכת המזון פוטרתם, מפני שאין ברכת המזון פוטרת אלא דברים הבאים בתוך הסעודה.
(בן איש חי שנה ראשונה נשא ד. משנה ברורה סי' קע"ו סק"ב. כף החיים סי' קע"ז,ז. יחו"ד ח"א,פב).
כט"ס.
בס"ד ל ניסן תשפ"ג
תשובה,
מותר. ובלשונו של הפסקי תשובות (אורח חיים סימן תצג אות א): "מותר לסייד דירה ולעשות בה תיקונים ושיפוצים וכדו' בימי הספירה, כי אין בזה משום שמחה יתירה ואין מברכין ע"ז שהחיינו".
כנ"ל לגבי המיטה והארונות שמותר. וכל הנידון הוא לגבי בגדים חדשים (אותם שמברכים עליהם שהחיינו).
בס"ד ל ניסן תשפ"ג
תשובה
נחלקו האחרונים – המשנה ברורה וסיעתו עם שולחן ערוך הרב וסיעתו – האם כלי שמלאכתו להיתר שאדם קובע לו מקום בגלל ערכו הרב וכו', האם הוא נאסר משום מוקצה של חסרון כיס.
המשנה ברורה (סימן שח, ס"ק ח) אוסר, וכך פסק השמירת שבת כהלכתה לאסור (פרק כ, הלכה כב). שהרי מקפיד שלא לטלטלה וקבע לה מקום מיוחד. ודינה כמוקצה מחמת חסרון כיס. וכך נוהגים חלק מן האשכנזים.
אך הרב משה פיינשטיין (אגרו"מ ח"ה סימן כא,יג) מתיר שדינם ככלי שמלאכתו להיתר. ובלשונו: "והנה שעון או תמונות שקבע להם מקום בקיר, אינם מוקצה בשביל זה, דתלייתן שם הוא לנוי". וכן פסק הילקוט יוסף. וכך נוהגים הספרדים.
בס"ד כ"ח ניסן תשפ"ג
תשובה,
בשו"ת אור לציון (חלק א, סימן כט) הרב מקיל על פי הרמב"ם (פרק ט, הי"ג). מכמה טעמים:
א. שדווקא העושה צבע הראוי לצבוע בו דברים אחרים אסור. וכאן אין המים נצבעים במידה שיוכל לצבוע בהם דבר אחר ומותר. ב. אין הצובע בשבת חייב עד שיהא הצבע מתקיים. וכאן המים נשטפים ובאים אחרים במקומם. ואפילו איסור דרבנן אין כאן. ג. כאן אינו רוצה בצביעה ויהיה מותר לכו"ע. ד. פסיק רישא דלא ניחא ליה (והכוונה שלא אכפת לו) באיסור דרבנן, וזה כוח שני ולא ראשון. שמרן השו"ע (סימן שנ"ז ס"ג) הקל בזה.
כל זה לדעת חכם בן ציון אבא שאול (שהיה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה חברותא של הרב עובדיה זצ"ל ומגיה ספרי היביא אומר ועוד).
אך בעל הפסקי תשובות {על סימן ש"כ סעיף כ (אות כה)} מביא גם את שיטות המחמירים ומסכם לחלק בין מוסד ציבורי לביתו הפרטי. ובלשונו:
"ובענין מה שמצוי בזמנינו סבון אסלה בבית הכסא המיועד לחיטוי ולסלק ריח רע, אשר עם הורדת המים מפריש גם צבע למים, דנו בזה רבים מגדולי ומחברי זמנינו ובחנוהו מכל היבטיו, ומסקנת דבריהם הלכה למעשה: הנמצא בבית אחרים או במוסד ציבורי, כיון שאין בכוונתו כלל על הצבע ולא אכפת לו בזה, רשאי להוריד המים, וכיון שרשאי שוב אסור לו להחמיר, כי יש בזה משום 'כבוד הבריות' אשר החמירו מאוד חז"ל במזלזל בה.
ובביתו שלו, כיון שנהנה מצביעת המים, אם כי מצינו המצדדים להקל, למעשה הסכימו מרבית הפוסקים לאסור בהחלט ההשתמשות בסבון צבעוני כזה, ואם שכח לסלקו משם קודם השבת יסלקנו בשבת בשינוי (ברגלו או כלאחר יד) משום מוקצה, ואם אין ביכלתו לסלקו כלאחר יד יסלקנו כרגיל.
ויש שהוסיפו לאסור גם בסבון אסלה רגיל שאינו צבעוני, משום חשש מוליד ריח וממחק, אמנם פוק חזי מאי עמא דבר להקל בזה לכתחילה (אבל לא יניחנו בשבת גופא), והמחמיר יחמיר לעצמו…
ולתת טיפות חיטוי או שאר חומר מחטא במים כשאין המטרה כלל לשם צביעה, אלא לחיטוי המים לרפואה וכדו', לדברי הכל אין בו איסור, אפילו נצבעים המים".
הלכה למעשה נראה לומר שהמקל יש לו על מי לסמוך. כט"ס.
בס"ד כ"ח ניסן תשפ"ג
תשובה
כבר נשאלה שאלה בעניין חנוכת הבית בימים האלו – עיין בשאלה 'האם מותר להיכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר?' – ושם הבאנו דעת הפסקי תשובות שהחמיר, ודעת הרב עובדיה שהקל בימים אלו של ספירת העומר. בכל אחד מן הימים, ולאו דווקא יום העצמאות.
נראה הדבר שיום העצמאות מתאים אף יותר ליום חינוך ביתכם החדש, שהרי כידוע הבית הפרטי והלאומי הולכים יחד. וביום זה לפני 75 שנה זכינו ליישוב הארץ.
אביא כאן את לשונו של הרב דרוקמן זצ"ל: "שמאז חורבן הבית ועד ה’ באייר תש”ח (1948 למניינם), הייתה ארץ ישראל בגדר ‘חריבה’ ואפילו במקומות הבנויים שבה, כיון שגויים שלטו בה. אך מה’ באייר התש”ח, עם תקומתה של מדינת ישראל – ארץ ישראל נבנתה, ובזה מתקיימת מצות ישוב ארץ ישראל, על שני מרכיביה: “והורשתם את הארץ” – שלטון ישראל בארץ. “וישבתם בה” – יישוב הארץ".
ממילא כך יהיה במשכנכם בע"ה, ובברכת התורה והארץ תזכו ליישוב טוב. כט"ס
בס"ד כ"ז ניסן תשפ"ג
תשובה
הראשון לציון הרב יצחק ניסים (שהיה רב ראשי במשך 17 שנה עד שנת תשל"ג) כתב שכל מנהגי האבלות בטלים ביום העצמאות. והוא נסמך בדבריו על הפרי חדש והרדב"ז. והביא ראיה מרבנו חיים פלאג'י (מועד לכל חי סימן ו) שהתיר להתגלח בח' באייר ובי"א באייר בגלל נס שאירע להם באותם ימים.
נראה שהוא יחיד שמקל בעניין, ואפילו הרב עוזיאל הראשון לציון שקדם לרב, לא הקל בזה. וכמובן הרבנים הראשיים שהיו אחריו לא הקלו בדבר: הרב עובדיה, הרב אליהו, הרב עמר, הרב יצחק ועוד.
ידועה דעת הרב צבי יהודה בישיבת מרכז הרב שהיה גוער בבחורים שלא היו רגילים להתגלח לכבוד יום העצמאות, ואמר עליהם את הפסוק: "הכרת פניהם ענתה בם" – שרואים שהם לא שמחים ומודים לה' ביום הזה.
בעקבות המתירים הללו, ראיתי פוסקים שכותבים להקל בגילוח לקראת החג, שבולט עניין האבלות במיוחד למי שרגיל להתגלח. ובתספורת הקלו ביום העצמאות עצמו – ולא לפני – שהשמחה מבטלת את עניין האבלות. (כמובן שיום העצמאות לא מבטל אבלות שבעה ולא שלושים כמו חנוכה שאינו מבטל ואין להתגלח לאבל הנמצא בתוך שלושים).
להלכה – נראה שכל אחד יעשה לפי מנהג רבותיו, המפורטים בתשובה זו.
בס"ד כ"ג ניסן תשפ"ג
ההיתר נמצא בדברי המשנה ברורה עלסימן תצ"ג. שם הרב (ס"ק ה) כותב כשחל ראש חודש אייר בשבת מותר להתגלח ביום שישי. (ואגב זה סותר דבריו במקום אחר בסימן ר"ס ששם המשנה ברורה מביא את צוואת ר' יהודה החסיד שלא להסתפר בראש חודש). וכך למעשה נוהגים אחינו האשכנזים בשבת זו.
אך לעומתו כף החיים כותב הפוך (סימן תצג, ס"ק מב) שהספרדים החמירו, וכל ההיתר שהוא נותן לגבי ר"ח שחל בשבת, זה לגבי ההיתר להתחתן. ואין להקל בתספורת.
כמובן שלמקובלים אין להסתפר בכל התקופה הזאת עד שבועות.
גם הילקוט יוסף (תצג,כט) כותב שמנהגינו להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח, אך מי שמיקל בדבר אין למחות בידו, שיש לו על מיש שיסמוך. אבל השואל יש להורות לו שלא יסתפר.
כט"ס.
בס"ד כב ניסן תשפ"ג
תשובה,
השולחן ערוך (סי' תפט,ח) מכריע במחלוקת זו כבה"ג ש"אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים – סופר בשאר ימים בלא ברכה".
האחרונים מוסיפים דוגמאות כגון שנודע לו שאתמול טעה במניין.
ההצעה שמציעים לאחד כזה, שישמע הברכה מן השליח ציבור או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכוונה לצאת ואח"כ יספור (משנה ברורה ס"ק לז).
כל זה לגבי אם יודע בוודאות שלא ספר.
אך אם מסופק אם דילג יום אחד – כאן יש ספק ספקא להתיר לו להמשיך לספור בברכה. וכך פסק מרן השולחן ערוך.
כט"ס.
בס"ד כ ניסן תשפ"ג
תשובה,
נחלקו התנאים במשנה (מועד קטן ח:) והלכה כחכמים 'עושה אישה תכשיטיה במועד'. ושם (מו"ק ט:) מסבירים אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת, ופוקסת, ומעבירה סרק על פניה' ובשאר המקומות שבגוף.
וכן פסק השולחן ערוך בהלכות חול המועד (סימן תקמ"ו,ה): עושה אישה כל תכשיטיה במועד. ומסביר שם הביאור הלכה (ד"ה כל תכשיטיה) שעושה זאת כדרכה, שהוא צורך הגוף שלה.
כל זה לגבי השרת שיער משאר חלקי הגוף, "אבל מראשה אסור גילוח ותספורת בחול המועד באישה כמו באיש" (משנה ברורה ס"ק טז).
כל זה לגבי תספורת,
אבל לגבי החלקת השיער מפורש במרן שמותר. כפי שממשיך בלשונו: "כוחלת ופוקסת" ופוקסת מסביר רש"י שם, שהכוונה לחלק שערה לכאן ולכאן. שמותר בחול המועד.
מועדים לשמחה.
בס"ד י"ח ניסן תשפ"ג
תשובה,
התוספות (שבת מה:) מביא מחלוקת ראשונים: לדעת ר' יוסף מותר שיש לו שימוש בשבת: לשחק איתו. והתוספות חולקים. וכן לדעת הרמב"ם והרא"ש יש לאסור משום שאין שימוש לבעל חיים בשבת, והגמרא שאסרה לא חילקה בין סוגי הבעלי חיים.
השולחן ערוך פסק להחמיר כפי הרמב"ם והרא"ש שאסור לטלטל חיית מחמד.
נחלקו האחרונים הלכה למעשה:
לדעת הרב עובדיה יש להחמיר כמו השולחן ערוך הנ"ל (יבי"א חלק ה או"ח סי' כו). אך האגרות משה (ח"ה סי' כב) חולק להתיר בחיות "מיוחדים לשעשועים".
כט"ס.
בס"ד יח ניסן תשפ"ג
תשובה,
בפסקי תשובות (תצ"ג, אות א) מביא שיש מחמירים לא להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, כי יש בזה שמחה יתירה ובפרט בארץ ישראל. ואם בכל זאת צריך לעבור בימים אלו, יעשה זאת בראש חודש אייר או בל"ג בעומר. או שיקבע את המזוזות קודם פסח (שקביעת המזוזה נחשבת כחנוכת הבית) ואז יוכל לעבור בתוך ימי הספירה.
אך לדעת הרב עובדיה (שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' ל) אין שום בעיה להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה והוא מחלק בין תשעת הימים לימי ספירת העומר. ובלשונו: "יש חילוק גדול בין ימי חודש אב הנ"ל, לבין ימי הספירה, כי בחודש אב שאירעו בו חורבן בית המקדש ושאר פורעניות המבוארים במשנה בתענית (דף כ"ו ע"א), הוא זמן של אסון כללי לעם ישראל, ונקבע בכיה לדורות, שמגלגלים חובה ליום חייב, אבל ימי הספירה מצד עצמם אינם נחשבים לימי פורענות חס ושלום, אדרבה, כתב הרמב"ן (בפרשה אמור), שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד".
אך גם לדעת הרב עובדיה יש להימנע משמיעת כלי שיר דרך הרדיו, עד ל"ג בעומר.
וכדברי הרב נראה לומר הלכה למעשה.
בס"ד יג אלול תשפ"ב
רק אם חוזרת בלילה לביתה, אפשר להתיר.
אחרת, אם לא חוזרת בלילה, יש לדחות את הטבילה למוצ"ש, או ליום ראשון.
כט"ס
בס"ד יג אלול תשפ"ב
דבר זה מפורש ברמ"א על (יורה דעה סימן רנד) על פי התוס' במסכת בבא בתרא, שיש חילוק בין צדקה לבין בניית בית כנסת. צדקה יש להמנע כי זה מרבה להם זכויות.
אך לצורך בניית בית כנסת מותר כי זה במקום הקרבת קורבנות בימי קדם בבחינת ונשלמה פרים שפתינו. וזה גם הגויים שייכים.
כט"ס
בס"ד יז אב תשפ"ב
אקדים לומר שיש חילוק בין ימי הברכה שהיא המכונה "ברכת חתנים" והיא תלויה בשמחת החתן, לבין ימי השמחה שהם מושפעים משמחת החתן. שתלויה במצבו או במצב כלתו.
בימי השמחה החתן אינו עוסק במלאכתו אלא אוכל ושותה ושמח עם כלתו.
לגבי שבע ברכות –
הגמרא (כתובות ז:) אומרת שמברכים ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. ומסקנת הגמרא והראשונים עליה שאם בחור רווק נשא אלמנה או גרושה מברכים שבעה ימים, וכן אלמן או גרוש שנשא בתולה הדין כן שהשמחה ושבעת הברכות נוהגות שבעה ימים.
אך לגבי ימי השמחה חלוקים הראשונים –
כיצד להבין את הגמרא (כתובות ז.) שחכמים תקנו לכבוד בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים.
הרמב"ם ועוד הבינו שתקנת חכמים לשמח את הבעולה ג' ימים. ולמרות שמדובר ברווק, יש חילוק בין ימי הברכה שצריכים להיות שבעה ימים, אך ימי השמחה שלושה בלבד.
הרשב"א ועוד חולקים שלא יתכן לחלק ביניהם ואם יש שבעה ימי ברכה, צריך גם שבעה ימים לשמחה. אחרת יצא מצב מוזר, שימשיכו לברך שבע ברכות והחתן יקום לעבודתו ולא ישאר לשמוח עם אשתו.
פסיקת הלכה –
השולחן ערוך (אבן העזר סימן סב,ב) פסק כדעת הרמב"ם וזה לשונו:
הנושא את הבעולה צריך לשמח עמה שלושת ימים, בין בחור בין אלמון.
השולחן ערוך מוסיף את דעת הרשב"א כיש אומרים, וזה לשונו:
ויש אומרים שבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עימה ז ימים.
כל הנ"ל כשאחד מן הצדדים בחור או בתולה. אבל אם החתן והכלה אלמון שנשא אלמנה או גרוש שנשא גרושה – והכוונה שהוא לא בחור והיא אינה רווקה – כאן הדין שיום אחד לברכות (בסעודה הראשונה כשהיא באותו יום), ושלושה ימי שמחה בלבד.
נב
הכלה רשאית למחול על שמחתה (רמ"א פסק כר' ירוחם בסימן סד,ב). ומסבירים האחרונים שהכוונה למחול על האכילה והשתיה עימה, אך לא יכולה למחול על עשיית המלאכה. שזה אסור לחתן בימי השמחה.
היוצא מדברנו לגבי השאלה,
כאן ימי השמחה שלושה ימים בלבד כנ"ל, והחתן רשאי לקום לעבודתו לאחר מכן.
כט"ס
בס"ד יג אב תשפ"ב
אין צורך לשאול אותו אם היה דם.
אבל אם רואה על בדיקה פנימית כגון על הכפפה או מכשיר שנכנס לנרתיק,
הוא צריך לומר.
כי זאת מציאות אובייקטיבית ובגדר אפרושי מאיסורא. וכך הורוני רבותי.
כט"ס
בס"ד יג אב תשפ"ב
קשה מאוד להקל.
יש שירי ילדים שמחים ואסור בשמחה שנה שלימה.
כט"ס.
בס"ד יג אב תשפ"ב
אם רוצה לשנות באופן קבוע צריך התרה,
אך אם מדובר באופן חד פעמי בגלל צורך, אין צורך בהתרה.
כט"ס.
בס"ד יג אב תשפ"ב
כן.
מספיק קצת זמן עד שרותח משני צדדים.
כט"ס.
בס"ד ח אב תשפ"ב
השנה שצום ט' באב דחוי
נראה שפטור מלצום לגמרי, כפי שאומר הביאור הלכה בסימן תקנ"ט (ד"ה ואינו משלים תעניתו) שמספיק מקצת חולי בשביל להתיר לאכול.
אך בשנים רגילות שט' באב לא נדחה
צריך לצום ואם ניתן לבלוע את הכדורים בלי מים עדיף כמובן. אך אם לא, נחלקו הפוסקים כיצד יבלע את הכדורים:
לדעת האור לציון (ח"ג כט,יא) שיתן במים דבר מר שיעשה אותם לא ראויים לשתיה, ויבלע הכדור עם המים האלו, שאז הסכימו הפוסקים שאין לאסור השתיה (אפילו לבריא וכל שכן לחולה הנ"ל).
אך לדעת הרב עובדיה יש להקל יותר בחזון עובדיה (עמ' רעט) והרב התיר לבלוע כדור עם מעט מים פחות מכשיעור. וכך ניתן לעשות הלכה למעשה.
כט"ס
בס"ד ז אב תשפ"ב
אין להקל בדבר זה.
אפילו ט באב דחוי כמו השנה אין להקל.
התירו בקושי רק למי שחולה ולא לעיני כל.
כט"ס
בס"ד ז אב תשפ"ב
ניתן להקל במקום צורך גדול.
הסברא להקל שראינו שהתירו את האיסור של אחד מחמישה העינויים במקום צורך גדול, מרן אמר שהיוצא מחוץ לעיר מותר בלבישת נעליו.
כן הדבר כאן, האיסור ללכת לטייל בשווקים ביום ט באב כדי שלא יסיח דעתו מן האבל. וזה לא ממש אחד מחמישה העינויים האסורים, ובמקום צורך גדול כגון כאן שיש הפסד כסף, ניתן יהיה להקל.
אבל כל ההיתר בתנאי הבא, שיעשה זאת באוירה של ט באב ולא של שמחה. שיקח עימו ספר קינות ושיעשה דברים שיזכירו לו אוירת היום. שיקרא סיפורים על החורבן, וילבש נעלי בד..
כט"ס.
בס"ד ה אב תשפ"ב
אם זה לנפוש/לנוח מותר,
אחרת כשכוונתו לבילוי/טיול אסור.
כט"ס
בס"ד ה אב תשפ"ב
המשנה במסכת שביעית (פרק ג,ב) אומרת:
עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות
והרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ב הלכה ב מעתיק זאת להלכה:
והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה, והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה.
בית סאה הוא שטח של 25 מטר על 25 מטר, בשטח כזה ניתן לעשות עד שלוש ערמות שכל ערמה מכילה מינימום מאה וחמישים סאה, שזה שיעור של טון ורבע עפר לכל ערימה.
ניתן לעשות גם ערימה אחת גדולה כפי שאומר הרמב"ם (הנ"ל "והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה"), אבל תכנית לא נוח יהיה לפזר אח"כ את האדמה ולכן העדיפות לשלוש ערמות, ולא יותר. כאשר מדובר בשטח שגודלו כפי המצויין.
לגבי שאלתך שאתה רוצה עדיין לפזר חלק מהעפר שסביב הערמות, כאן לפי מה שהתייעצתי עם רבותי לא ניתן להקל אלא על ידי פריסת משהו מפריד בין העפר לקרקע. ולא צריך דווקא יוטה, ואם ירצה לשים שעווניות עבות (גם דקות), מספיק שהרי כאן מדובר בבעיית מראית עין.
כט"ס.
בס"ד ה אב תשפ"ב
נראה שמותר לחתום.
נכון שאסור פרקמטיא של שמחה בתשעת הימים, לפי שצריך למעט בשמחה,
וגם בזה ניתן להקל כשיש חשש שמישהו אחר יקדמנו בקניית הבית.
אך נראה בשאלתך שהקנייה כבר התבצעה, ורק מדובר בדבר תכני בלבד כיצד להעביר את הכספים, ומה התאריכים לכך. בזה ניתן להקל גם בימים אלו. הן לקונה והן למוכר שאין כאן עניין של שמחה אלא גביית חובו והוא צריך לכספו, שמותר גם כעת.
כט"ס.
בס"ד ה אב תשפ"ב
המשנה ברורה (תקנ"ד, ס"ק ז) הביא את המנהג: "ונוהגין לומר תהילים ושיר היחוד במנחה, אע"ג שאסור בתלמוד תורה כל היום" אך הביא שמנהג פוזנא לקרוא רק למחרת, וכך נכון לעשות. הכף החיים (אות כ) הביא דבריו.
וכן פסק באור לציון (ח"ג פכ"ט ס"א) וזה לשונו:
א. שאלה. האם מותר לקרוא חק לישראל וסדר מעמדות ותהילים וספרי מוסר בתשעה באב.
תשובה. אין לקרוא חק לישראל וסדר מעמדות בתשעה באב. וכן אין לקרוא תהילים. ויש להמנע מקריאת ספרי מוסר בתשעה באב, ובעיקר מהפסוקים ומאמרי חז"ל המוזכרים שם.
אך הרב עובדיה בחזון עובדיה (עמ' שיא) פסק
להתיר קריאת תהילים למי שרגיל בכך בכל יום, כיון שאין אמירת אלא דרך תחינה, וכל שכן אם הוא לצורך חולה שמותר, שהרי אין לו שום שמחה בקריאתן.
ובודאי אם הוא ישב בטל ולא יעשה כלום, שנתיר לו לקרוא.
ולגבי נשים כתב הרב (חזו"ע עמ' שטו) שיש מקום להקל בקריאת תהילים. וכן יש להורות הלכה למעשה.
בס"ד ד אב תשפ"ב
לגבי אכילת לחולה בט' באב –
הביה"ל (על סי' תקנד,ו ד"ה דבמקום חולי וכו') כותב שצריך לאכול על פי שיעורים. כמו יום כיפור.
אך הרב עובדיה (חזו"ע עמ' סד) בשם שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' נו) כותב לחלק – שרק בכיפור בחולה שיש בו סכנה הצריכו שיאכל פחות מכשיעור, אבל חולה שאין בו סכנה שאוכל בארבע צומות אין לנהוג כן, שהרי יכול לבוא לידי היזק אם לא יאכל כרגיל. וכן יש להורות הלכה למעשה.
לגבי שאלתך בעניין המעשרות –
הפרשת מעשר הוא למי שנוהג בצדקה במידה בינונית.
הרוצה לנהוג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו אחד מחמישה.
וכפי שאמרו חז"ל [כתובות נ ע"א] הנותן עד חומש נכסיו הרי זה מצוה מן המובחר, אחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה.
והאחרונים דנים האם ניתן לתת מאחרי הקיזוזים של ההוצאות וההכנסות.
כט"ס.
בס"ד ד אב תשפ"ב
מותר שיש חשש שהדירה תמכר למישהו אחר. ובמיוחד בארץ ישראל משום יישוב ארץ ישראל.
וכן כתב האור לציון (פכ"ו ס"א ד"ה ועל) שמותר לקנות דירה ולחתום על חוזה, ואף בתשעה באב משום דהוי דבר האבד שמא יקדמנו אחר.
כט"ס
בס"ד ג אב תשפ"ב
חלוקים הראשונים:
לדעת המהר"מ מרוטנבורג אם הגדיל בתוך שבעה או שלושים, מונה שבעה ושלושים משעה שהגדיל (ולא מיום קבורה). ואם הגדיל לאחר שלושים יום, בטלה ממנו גזרת שבעה ושלושים, אך משלים יב חודש מיום הקבורה.
לעומתו הרא"ש תלמידו חולק וסובר שקטן שמת אביו ואמו, בטלה ממנו גזירת שבעה ושלושים אפילו אם הגדיל בתוך שבעה, שמה שקובע זה שעת הקבורה ואז היה פטור.
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שצו,ג):
קטן שמת אביו ואמו, ואפילו הגדיל תוך שבעה, בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו.
(ולמרות הסתירה ממרן בהלכות אונן (סימן שמא,ב) יישבו האחרונים דברי מרן וכך פסקו להלכה שאין בו דיני אבלות שבעה ושלושים גם שהגדיל בתוך שבעה או בתוך שלושים).
לגבי אבלות י"ב חודש –
נחלקו הפוסקים אם לדעת השו"ע קטן שהגדיל בתוך שבעה, חייב על כל פנים באבלות של יב חודש, או לא. החכמת אדם סובר (פת"ש שצו,ד) שחייב כיוון שאבלות יב חודש משום כבוד אב ואם. אך בשו"ת שיבת ציון חולק וסובר שפטור מאבלות של יב חודש.
וכן פסק הרב עובדיה בחזון עובדיה (ח"ב עמ' קי"ח ד"ה וכתב) וכפשטות לשון השולחן ערוך שכתב: "שבטל ממנו כל דין אבלות".
לגבי שאלתך,
אם דבריו אמורים שהגדיל בתוך שבעה שפטור, כל שכן למקרה שלך – שהגדילה בתוך יב חודש ואחרי שלושים – שפטורה.
(אך הוסיף הרב עובדיה שם לגבי קטן שיש לומר לבן כשיגדל, שישתדל להתמיד בלימוד התורה בכל יב חודש, משום שברא מזכה אבא).
כט"ס.
בס"ד ג אב תשפ"ב
לא רואה בעיה.
מריחת חומרים אסורה רק בתשעה באב משום סיכה.
ולא ראינו שגזרו על יפוי וקישוט מלבד תספורת. והשנה גם תספורת מותרת.
נוסיף על זה שאישה צריכה להיות נאה לבעלה.
כט"ס
בס"ד כט תמוז תשפ"ב
לרב שלום אני צריך להתייעץ:
- ברצוני לרכוש רכב חדש או ישן האם מותר לשלם מקדמה על מנת לשריין את הרכב. בראש חודש מחר בערב או בשישי?
- בנוסף האם מותר למכור את הרכב הישן בהזדמנות זו, או לחכות עד אחרי תשעה באב?
תשובה,
שלום וברכה,
שולחן ערוך (תקנא,ז) כותב:
יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש.
והרמ"א מוסיף שגם אסור לקנותן.
האחרונים מסבירים מה החידוש של הרמ"א, הרי כבר למדנו קודם שאין לברך שהחיינו בכל הימים הללו וממילא אין ללבוש בגדים חדשים מיז בתמוז? החילוק שאומרים שעד ראש חודש היה אפשר לקנות וללבוש בגדים שאין מברכים עליהם שהחיינו, כגון נעליים וכדומה. ומראש חודש אסור לקנות, גם בכדי ללבוש אחרי ט' באב.
אבל אם זה לצורך דבר האבד מותר. מה זה דבר האבד? אם הוא דבר שלא יוכל למוצאו אחר ט' באב. או שכעת בזול והמחירים יעלו אח"כ. וכן מי שנקרעו לו נעליו ואין לו אחרות.
ממילא אומרים האחרונים קניית רכב בימים אלו לצורך פרנסתו מותר, ואם הוא סתם לטיול יש להמנע, אא"כ הוא במחיר זול ואח"כ יתייקר. (חזון עובדיה עמ' קסז).
כנ"ל לגבי מכירת הרכב הישן, שעושה כן מהשיקולים הנ"ל, מותר.
כט"ס.
בס"ד כח תמוז תשפ"ב
מרן השולחן ערוך (תקנט,י) כותב לגבי יום תשעה באב:
נוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צורכי סעודה עד אחר חצות.
מכאן למדו הפוסקים שאין להדיח כלים עד אחר חצות היום. והטעם כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות (כפי שכותב הלבוש). ובלשונו:
לבוש אורח חיים סימן תקנט
כדי שיהא יושב ושומם באבילות של ירושלים, ולהתעסק ולהתאונן בנהי וקינות ולא בדברים אחרים המשמחים ומסיחים את לבו מן האבילות, לכך אין להקל בזה.
וגם השנה שחל ט' באב במוצ"ש אין להדיח הכלים עד חצות למחרת, ורק אם יש הפסד מותר להדיחם. וכן אם צריך לכלים כעת, מותר להדיחם. והאור לציון כותב (כט,יד) שעדיף יותר להשתמש בכפפות גומי בשטיפה.
ישנו מנהג לנקות הבית ושאר ענייני הבית אחר חצות היום ביום ט' באב. והחיד"א (ברכי יוסף תקנט,ז) כותב שזה מנהג שזה מנהג קדום בערי איטליה ויען שהם חלושי אמונה ודעתן קצרה חיזקו את ידיהן לקבוע בלבן אמונת הגאולה לבל יתייאשו ח"ו. ובשו"ת מקור נאמן (סי' תקח) כתב שמנהג יפה הוא.
כט"ס.
בס"ד כח תמוז תשפ"ב
שלום ומזל טוב,
לא לצום, ובמיוחד השנה שהוא דחוי.
שאר ענייני אבלות את צריכה לנהוג כמו כולם,
ידיים מלאות בע"ה וכט"ס.
בס"ד כז תמוז תשפ"ב
כן מותר.
לא ראינו שגזרו על זה.
כט"ס
בס"ד כו תמוז תשפ"ב
מרן שולחן ערוך כותב (סימן תקנ"ה,ב):
ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו. הגה: ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לשכב בב' כרים לא ישכב כי אם באחד (תוספות סוף תענית);
האחרונים למדו מכאן שצריך לשנות הרגלי השינה ביום ט' באב.
ומשמעות דברי הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תקנב,ז וסי' תקנ"ט,ג) שמן הדין אסור לישן על מטתו בליל ט' באב כמו אדם שאונן על מתו. ולמרות שבאבלות אין נוהגים לכפות המיטה, מכל מקום בט' באב יש שמחמירים בכך.
וכך מביא הפסקי תשובות בשם מועדים וזמנים ח"ה סי' שמב. ושם מביא עדות על הגרי"י קניבסקי זצ"ל שנהג להניח מזרון על הרצפה ואבן תחת המזרון למראשותיו. וכך נוהגים הורי וכך אנחנו נוהגים הלכה למעשה.
כט"ס.
בס"ד כו תמוז תשפ"ב
נקדים ונאמר שבכל שנה אסרו אכילת הבשר בצאת הצום כיוון שעיקר שריפת המקדש היה בי' באב. וממילא ממשיכים את האיסור עד למחרת (וחלוקים השיטות האם האיסור עד חצות או כל היום של י').
השנה כיוון שהצום חל בי' באב, ממילא צאת הצום ביום י"א אב, האם מחמירים גם כעת לא לאכול בשר בצאת הצום. או שמיד בצאת הצום מותרים באכילת הבשר.
הרמ"א (סימן תקנ"ח) כותב בשם המהרי"ל להחמיר שלא לאכול בשר בצאת הצום הדחוי עד למחרת. ובלשונו:
אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום א', מותר לאכול בשר ויין יום ב', אבל בלילה אסור מפני אבילות של יום (מהרי"ל).
האחרונים אומרים שכל מה שהחמירו זה לגבי אכילת הבשר בלבד ולא לעניין שאר הדברים. שהם מותרים כבר במוצאי ט' באב. הכוונה שהכיבוס, הרחיצה והתספורת הכל מותרים מיד במוצאי הצום. אבל לגבי אכילת הבשר לפי הרמ"א הנ"ל החמירו עד למחרת.
לסיכום, יש המחמירים עד למחרת ביום, אך יש המקילים השנה הזו לאכול בשר מיד בצאת הצום. נראה שכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
בס"ד כו תמוז תשפ"ב
לגבי תספורת –
מן הדין רק כשיש שבוע שחל בו ט' באב אסור בתספורת השבוע שלפני ט' באב, וכך פסק מרן בסימן תקנ"א סע' ד.
אך כותב הבן איש חי (ש"א דברים אות יב) ראוי להורות לעם כמנהג הזקנים שכתב הכל בו שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנס ליום התענית כשהוא מנוול. וכך פוסק הרב עובדיה בהליכות עולם חלק ב.
כל זה לגבי תספורת, אבל לגבי גילוח שקשה מאוד, ניתן להקל. בכל מקרה בערב שבת חזון שלא יתגלח כדי שיאמר קינות במוצ"ש עם זיפים שעליו.
לגבי ציפורנים –
לדעת הפוסקים האשכנזים –
יש האוסרים בתשעת הימים ויש האוסרים בשבוע שחל בו בלבד.
לדעת הפוסקים הספרדים –
לדעת הבן איש חי אין ליטול ציפורנים בשבוע שחל בו ט' באב, ובערב שבת חזון מותר. ואם הם עודפים על הבשר, ניתן לנוטלם גם בשבוע שחל בו. ולדעת הרב עובדיה מותר ליטול הציפורניים בשבוע שחל בו.
בכל מקרה השנה אין שבוע שחל בו וממילא מותר ליטול הציפורניים עד ערב שבת חזון.
כט"ס.
בס"ד כה תמוז תשפ"ב
בכל ימי בין המצרים אין לברך שהחיינו, ולכן בגד המצריך ברכת שהחיינו אין ללובשו לפני ר"ח אב (ובשבת שלפני ר"ח יש המקילים). נעליים לפי זה מותרות לפני ר"ח אב. מר"ח ואילך אין ללבוש בגד חדש גם שלא מברכים עליו שהחיינו. וממילא גם נעליים אסורות.
כט"ס
בס"ד כג תמוז תשפ"ב
כמובן שמדובר בסיר חלבי שכעת בשימוש בו לבשל את השוקולד מדובר שהוא נקי משאריות חלב, ואין בו חריצים.
למעשה יש כאן ארבע דעות בראשונים על הסוגיה במסכת חולין דף קיא, והמשיכו שיטות אלו האחרונים, ונעבור לדברי האחרונים.
שתי שיטות לספרדים והם: הרב עובדיה וכף החיים.
הם דנים האם מותר לעשות כן לכתחילה או רק בדיעבד. לדעת הרב עובדיה מותר לעשות כן לכתחילה ואת השוקולד הפרוה הזה מותר יהיה לבשל בכלי החלבי על מנת לערבו עם בשר אחר כך. {כמובן שלא באותו כלי חלבי. אלא יעביר את השוקולד למקום אחר}.
אך לדעת הכף החיים (היא למעשה דעת הש"ך) אין לעשות כן לכתחילה. והכוונה שאין אפילו לחשוב לבשל את השוקולד בסיר חלבי – שהשתמשו בו פחות מ24 שעות אחורה חלב – כדי לערבו עם בשר אחר כך. אבל גם לדעתו אם כבר בישלו את השוקולד בסיר חלבי זה, כעת יהיה ניתן לערבו עם בשר. והעירוב הזה לכתחילה.
שתי שיטות לאשכנזים והם: הרמ"א והרש"ל.
שניהם מסכימים שאין לערב את השוקולד הזה – שנעשה בכלי חלבי בן יומו – עם בשר.
אבל כבר בישל וערבו/התערב עם בשר כאן נחלקו:
לדעת הרמ"א יהיה ניתן לאכול המאכל המעורב, אך לדעת הרש"ל אין לאוכלו ויש לזורקו. עד כדי כך. להלכה נקטו כדעת הרמ"א.
נב.
כל הדיון כפי שהדגשנו כיוון שלא עבר 24 שעות מאז בישול החלב באותו סיר חלבי, אבל אם עברו 24 שעות שאז סיר הזה נקרא שאינו בן יומו, לכל השיטות הנ"ל יהיה מותר לערב שוקולוד פרווה זה שהתבשל בסיר החלבי (שאינו בן יומו), עם בשר.
כט"ס.
בס"ד כג תמוז תשפ"ב
השולחן ערוך כותב:
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדיו בלא ברכה; ובמנחה מניחים ציצית ותפילין, ומברכים עליהם.
למעשה יש שלוש דעת באחרונים היום – הלכה למעשה לגבי הנחת תפילין בט' באב:
1. הסוברים להתעטף בטלית ולהניח תפילין כרגיל בשחרית:
המנהג ברוב בתי הכנסת בירושלים ובחלק מערי ישראל דלא כדברי השולחן ערוך. וכך מנהג ק"ק בית אל, וכמו שהעידו ר' אליעזר פאפו (חסד לאלפים סי' לח ס"ב) וכף החיים (אות ד). חזו"ע (עמ' שסו) יחו"ד (ח"ב סי' סז, וח"ז סי' קנח אות יא), אור לציון פכ"ט סכ"ב.
והנוהגים להניח תפילין בשחרית: יסירו את התפילין מעליהם קודם אמירת הקינות, ולא יאמרו עם תפילין. ומן הראוי היה שגם קינת "על היכלי" שאומרים בשעת פתיחת ההיכל לא יאמרו עם תפילין, אלא יסירו התפילין, או שיקראו בתורה לאחר התפילה שכבר חלצו התפילין. (אור לציון שם ד"ה ובכל).
2. הסוברים כמו שולחן ערוך:
הרב משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב סי' ו שהמנהג כדברי השו"ע שלא להניחם בשחרית אלא במנחה. (וע"ע שו"ת שמש ומגן ח"ג חאו"ח סי' ז, וח"ד חאו"ח סי סט אות ב, וסי ע אות ג).
3. שיטה ממוצעת:
הרב מאיר מאזוז שליט"א (אור תורה אב תשע"ב סי' קמח אות ז) כתב, שהמנהג בביתם היה להתפלל שחרית בבית בטלית ותפילין, ואח"כ היו הולכים לבית הכנסת לשמוע קינות ואיכה, כי הציבור היו מתפללים בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. ובמנחה הניחו תפילין דר"ת דוקא, עפ"ד הבן איש חי (פרשת וירא סכ"ג).
לא תתגודדו:
בכל מקרה מסכמים האחרונים שהאדם יתאים את עצמו למקום בו הוא נמצא משום לא תתגודדו. ובלשון האור לציון:
שו"ת אור לציון חלק ג פרק כט – דיני תשעה באב אות כב
והנוהג להניח בשחרית ונזדמן למקום שאין מניחים, לא ישנה ממנהגם, אלא יניחם בביתו קודם שיצא לבית הכנסת, ויקרא בהם קריאת שמע. והנוהג שלא להניחם בשחרית ונזדמן למקום שמניחים, יניח תפילין כמותם. וכן לענין תפילת מנחה, הנוהג להניחם בשחרית, ונזדמן למקום שמניחים במנחה, יניחם שוב. והנוהג שלא להניח בשחרית ונזדמן למקום שאין מניחים במנחה, יניחם בביתו קודם תפילת מנחה. ויש להמנע מלהתפלל במקום שחלק מהמתפללים מניחים תפילין וחלקם אין מניחים.
כט"ס
בס"ד כב תמוז תשפ"ב
הגמרא בשבת (דף קכט.) דנה לגבי מאימתי מותר לחלל שבת עבור היולדת?
ובלשונה:
מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה.
שלוש שיטות בראשונים
ומרן השו"ע (או"ח סי' של,ג) פסק כדעת הרמב"ן שמה שקורה קודם מבין שלושת המקרים – יושבת על המשבר, דם שותת ויורד, או חברותיה נושאות אותה – כבר מותר לחלל על יולדת זו שבת.
האחרונים דנים
האם כפי שלעניין חילול שבת נחשב הזמן שיושבת על המשבר ללדת כזמן לידה,
כך לעניין טומאה. או שהדין שונה?
גם פה יש שלוש שיטות. הנחלת שבעה למשל משווה ביניהם, וממילא כבר באחד מהסימנים טמאה. אך הנודע ביהודה והבית מאיר אומרים שטהורה עד שתראה דם, אפילו יושבת על המשבר עם צירים.
פסיקת הלכה על ידי אחרוני זמננו:
הרב עובדיה בטהרת הבית פסק כמו הנודע ביהודה: שטהורה עד שתראה דם, והוסיף שגם ירידת מים אינה מטמאה את האישה.
הרב אליהו בדרכי טהרה (פרק יא) הזכיר חמישה מצבים שבכל ארבעת המצבים הראשונים אינה טמאה נידה אא"כ תראה דם עמהם – וזה למעשה כמו הרב עובדיה – והם: יושבת על המשבר, אינה יכולה ללכת, צירים תכופים וקבועים כל חמש דקות או פחות, ירידת מים.
אבל המצב החמישי הוא פתיחה של שתי אצבעות (ארבעה ס"מ) ויותר, שכאן האישה נחשבת כנידה לכל עניין. חשוב לציין שלדעת הרב אליהו אישה שיצא פקק הרחם (פקק הרירי) לפני לידה, נאסרת בזה. (בהוצאה החדשה של דרכי טהרה עמ' 159).
השבט הלוי כתב על פי הסדרי טהרה שכבר משעה שהאישה אינה יכולה עוד ללכת יש חשש שנאסרה, ואף כשיכולה ללכת נטמאת כשיש פתיחה של ב-ג אצבעות. (ויש המקילים עד 3.5 – 4 אצבעות היינו 7-8 ס"מ).
כט"ס.
בס"ד כב תמוז תשפ"ב
לספרדים כן (האשכנזים מחמירים כל שלושת השבועות לא לשמוע מוזיקה),
כמובן שמדובר במוזיקה של קודש בלבד.
עדיף לא תזמורת.
כט"ס.
כ תמוז תשפ"ב
אם זה אכן מצע מנותק על פי הכללים: שאינו נקוב, ושגדל בתוך בית (גג ודפנות) – אין דיני שביעית.
ומפרישים תרומות ומעשרות לחומרא.
ומפרישים גם מעשר שני וגם עני מספק (אומרים תנאי..)
ומחללים על מטבע ואין נותנים לעני.
נב
אבל אם גדל רק במצע מנותק תחת כיפת השמים יש שביעית מדרבנן, כפי שחייב בתרו"מ מדרבנן בשאר שנים.
כט"ס.
כ' תמוז תשפ"ב
הפטורים מלצום
הגמרא אומרת שלא תקנו את הצומות הללו – ט' באב ובודאי האחרים – על חולה שאין בו סכנה.
ומי בגדר החולה הזה שפטור?
הלוקח אנטיביוטיקה (הורס את הכלייה בלי שתייה), זקן, שהצום יחליש אותו מאוד ועלול לשכב במיטה כמה ימים בעקבות הצום, מי שעשה צנתור (בתוך שנה), עבר התקף לב (בתוך שנה), מי שעבר ניתוח עם הרדמה מלאה (בתוך חודש).
מעוברות ומניקות:
הרב עובדיה מחדש (שו"ת יחו"ד ג, מ) שצום תשעה באב שנדחה – מבחינת חיוב הצום – דינו פחות משלוש תעניות (עשרה בטבת, צום גדליה, י"ז בתמוז). וא"כ מה שהיינו מתירים שם, נתיר גם פה. לכן אישה בהריון, או מניקה (ואפילו אחרי חודש מהלידה, גם לא באופן מלא), פטורות מלצום בשנה זו.
נב
חולה שאוכל ביום תשעה באב אוכל כרגיל בלי שיעורים. אמנם שלא ינהיג עידונים בעצמו.
כט"ס.
בס"ד כ תמוז תשפ"ב
בשערי תשובה (על סימן תקל"א) מובא העניין של חלאקה בחול המועד ושם כתוב שאפשר לאחר את החלאקה בשביל ריבוי שמחה.
ואם אפשר לאחר, אפשר גם להקדים בשביל ריבוי שמחה.
וכן אמרו בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל שמותר להקדים את טקס החלאקה לל"ג בעומר, ואם כן מותר להקדים. וכך הורו לי רבותי הלכה למעשה.
כט"ס
בס"ד יח תמוז תשפ"ב
חלוקים האחרונים:
לדעת המשנה ברורה אין מחוייבים לחנכם אפילו לתענית שעות.
אמנם כף החיים (תקנ"ד, אות כג) כתב שכיון שבתענית שעות אין סכנה, יש לחנך התינוקות שנה או שנתיים קודם הגיעם למצוות בתענית שעות, וכמו שכתב לדינא הבית הלל (יו"ד סי' רסה) לענין חינוך לתענית שעות בט' באב.
אולם הרב עובדיה בחזו"ע (עמ' סו) העלה כדברי המשנה ברורה וביאר הטעם ע"פ דברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות תעניות ה"א) שהטעם לתעניות אלו "כדי לעורר הלבבות לחזור בתשובה ממעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו כל הצרות" והרי טעם זה לא שייך כלל בתינוקות של הגיעו למצוות, ולכן אין לקטנים להתענות אפילו תענית שעות.
כל האמור כמובן לגבי צומות אלו, אך לא לגבי כיפור ששם צריך לחנכם.
כט"ס
בס"ד י"ח תמוז תשפ"ב
מן הדין מותר להסתפר בתעניות אלו, ומכל מקום ראוי להחמיר.
(אור לציון פכ"ה ס"א ד"ה ואולם).
בס"ד טז תמוז תשפ"ב
השולחן ערוך כתב לגבי הבדלה במוצאי תשעה באב שחל ביום ראשון "ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים".
הט"ז מבין ממרן שאין להריח כלל בשמים ביום תשעה באב משום תענוג. וכן פוסק הגר"א. (ומביא דבריהם שער הציון (תקנ"ו, ס"ק א). וכן פסק הלבוש ביו"ד סימן רסה, וכן משמעות דבריו כאן על הסימן (תקנו).
וכך פסק הרב עובדיה למעשה בחזון עובדיה (עמ' שלט) שאסור להריח בשמים בט' באב, ואע"פ שביום הכיפורים מותר להריח בבשמים, שאני ט' באב שהוא אסור משום תענוג. הרי מרן שולחן ערוך פסק זאת פעמיים – שאין להריח בשמים ביום זה – לגבי הבדלה שאין לברך על הבשמים (סימן תקנ"ו,א), וכן לגבי מילה שחלה ביום תשעה באב – שאין לברך על הבשמים (סימן תקנ"ט,ז).
אך המגן אברהם ותלמידו האליה רבה מבינים שדווקא במוצאי שבת אסור משום דהוי תענוג להשיב נפש יתרה. אבל בשאר היום של תשעה באב מותר. וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' רסה. (שלא כמו השולחן ערוך שם שכתב שאין מביאין הדס בתשעה באב להריח בשעת המילה).
להלכה, אנו אין לנו אלא דברי מרן השו"ע ואסור להריח בשמים וריח טוב בט' באב.
אמנם לא שאלת בשאלתך לגבי עישון סגריות,
אבל הפוסקים מחברים בין הדברים:
עיין במשנה ברורה (סימן תקנ"ה ס"ק ח) שמביא בשם ר' חיים בנבנשתי בעל הכנסת הגדולה שאסור לעשן סיגריות (טיטון שקורין רייכערין) בשאר צומות וכל שכן בתשעה באב. ויש מקילים.
והרב עובדיה כתב (חזו"ע עמ' לב) שהרגיל לעשן מעיקר הדין מותר לעשן, ומ"מ טוב להחמיר ובפרט בשעת קריאת איכה והקינות בבית הכנסת. ומי שיש לו צער גדול יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעה. וכן כתב האור לציון (ח"ב פכ"ט ס"כ).
כט"ס.
בס"ד טו תמוז תשפ"ב
לספרדים –
כתב הבית יוסף (סימן תקנ, ד"ה ומיהו) שהמנהג פשוט לרחוץ אפילו בחמין. ובשולחן ערוך (תקנ,ב) כתב: צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה.
כך שלדעת מרן יש להקל בשאר צומות – חוץ מתשעה באב וכיפור – ברחיצה אפילו בחמין. והרחיצה מותרת כרגיל עם שמפו וכו'. וכן נוהגים להקל הספרדים.
לאשכנזים –
המגן אברהם (סק"ג) כתב בשם השל"ה שבעל נפש יחמיר שלא לרחוץ, כמו בתשעה באב.
והיו שהבינו מפשטות דבריו לאסור רחיצה אפילו בצונן. אבל הרב פרי מגדים (משב"ז) הבין שהרב החמיר דווקא בחמין וכל גופו, אבל מקצת גופו בחמין או כל גופו בצונן מותר.המשנה ברורה (סק"ו) מחמיר גם על דבריו.
לכן הפסקי תשובות מסכם: ולפי"ז יש להחמיר שלא לילך לבריכה או לים בליל וביום הצום שאף כי הוא 'כרחיצה בצונן' מכל מקום כיון שהוא לתענוג בעלמא יש להחמיר וכדברי הביאור הלכה הנ"ל בשם הפרי מגדים, וכן כל כיוצ"ב.
זה לאשכנזים כנ"ל, אבל לספרדים מותר כפי שאמרנו קודם.
כט"ס.
בס"ד ט"ו תמוז תשפ"ב
השולחן ערוך (תקנא,ט) מביא שלוש שיטות וזה לשונו:
יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו; ( ומותר בחומץ של יין); (אגודה ומהרי"ל) ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז.
ומנהג הספרדים כמו השיטה השניה, לאסור מראש חודש ואילך.
לגבי ראש חודש עצמו –
מנהג רבנו האר"י (שער הכוונות דף פט ע"ב) אף על פי שהוא יום שמחה, שאני ראש חודש אב שהוא ראש חודש הפורענות, וגם בו נסתלק אהרון.
למרות דבריו כתב החיד"א (מורה באצבע אות רלג) שמנהג הספרדים להקל לאכול בשר לכבוד ראש חודש, וכן פסק הרב פלאג'י, הבן איש חי ותלמידו כף החיים, והרב עובדיה ועוד.
לכן כל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
כט"ס
בס"ד ט"ו תמוז תשפ"ב
הבן איש חי בפרשת וירא (שנה א הלכה כו) כותב שאף בתפילין של ר"ת אין להפסיק בין תפילין של יד לשל ראש אפילו לקדיש וקדושה. והסיבה בגלל גזרת הכתוב: "והיו" – שצריכים להיות בהויה אחת, ברצף אחד של הנחה.
לדעת הרב, אם הזדמן קדיש וקדושה כשהוא בין הנחת תפילין של יד לשל ראש יענה ואח"כ יחלוץ תפילין של יד ויניחנו מחדש.
הרב עובדיה (הליכות עולם א, אות ח) חולק ולדעתו מותר לענות משתי סיבות, והסיבה השניה שמביא: שהרי כמה ראשונים מסבירים שאין לענות קדיש וקדושה בין הנחות התפילין – של יד ושל ראש – מפני שהוא גורם ברכה לבטלה שיצטרך לברך גם על תפילין של ראש. וכמובן כל זה לא שייך בתפילין של רבנו תם שלא מברכים עליו כלל.
וגם לגבי מה שהציע הבן איש לחלוץ התפילין של יד כתב הרב על פי המלבי"ם בארצות החיים, והמשנה ברורה (סי' כה ס"ק לו) שאין צריך לחלוץ לגמרי ורק יזיז קצת התפילין של יד ויהדק במקומו קודם שיניח תפילין של ראש.
כט"ס.
בס"ד יד תמוז תשפ"ב
תשובה,
בשנים הרגילות שאינם שנת שמיטה אומרים תיקון "רחל" ו"לאה" – כשמגיע זמן חצות לילה יאמר וידוי, וישב על הרצפה כמה דקות ויאמר 'תיקון רחל': "על נהרות בבל", "מזמור לאסף" "זכור ה".. ואחר כך 'תיקון לאה', כפי שמודפס בסידורים, ובימים שבהם לא אומרים וידוי לא אומרים 'תיקון רחל', ואומרים רק 'תיקון לאה'. אבל בשנת שמיטה – כמו השנה – לא אומרים תיקון רחל במשך כל אותה השנה, כפי שיתבאר בסוף הדברים.
תוספת לימי בין המצרים:
בימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, אומרים את 'תיקון רחל' בחצות היום, ובלילה אומרים תיקון רחל ולאה שוב. {לא השנה וכנ"ל לגבי השמיטה}. והסיבה, שצריך לקונן על חורבן ביהמ"ק בשעות הצהריים של ימי בין המצרים ותיקון רחל זו למעשה הקינה הטובה ביותר (כה"ח תקנ"א רכב). הזמן מתחיל מחצות (12:44) ונמשך זמנה עד זמן מנחה קטנה (16:51). ובערבי שבתות שבימי המצרים, אחר חצות היום – אין לאומרו, וכן בר"ח אב – אין לאומרו. ובליל תשעה באב – אחר חצות הלילה – אומרים 'תיקון רחל' בלבד (בן איש חי). וביום תשעה באב אחר חצות היום – אין לאומרו (עסוקים בנחמה).
במהלך השנה:
בשבתות וימים טובים – ראש השנה, כיפור, יו"ט ראשון ואחרון של סוכות, כל שבעת ימי הפסח, שבועות – לא אומרים תיקון חצות כלל. המקובלים מחלקים בין חול המועד פסח שלא אומרים כלום ('רחל' ו'לאה'), לבין חול המועד סוכות שאומרים 'תיקון לאה'.
וכן בשנת השמיטה – יש שמחה למעלה בעולמות ולכן – לא אומרים 'תיקון רחל', אלא 'תיקון לאה', כל השנה. וכן בכל חודש תשרי ובימי ספירת העומר – אומרים רק 'תיקון לאה'. וממילא גם אחרי שתגמר שנת השמיטה שלנו, לא חוזרים למתכונת הרגילה – לומר 'תיקון רחל' – רק מ-ב' בחשוון תשפ"ג.
כט"ס
בס"ד יד תמוז תשפ"ב
תשובה,
מי שרגיל לרחוץ פיו בשחרית, לכתחילה אין לעשות כן בתעניות ציבור. והמגן אברהם התיר לרחוץ פיו עם פחות מרביעית מים, אך מסביר החיי אדם שכל דבריו דווקא לדעת מרן השולחן ערוך שמתיר טעימה בתענית ציבור (סימן תקס"ח). וכך נוכל להקל לדעת מרן השולחן ערוך בשאר הצומות.
לעומתו דעת הרמ"א לא כן, ואסורה הטעימה בתענית ציבור. וממילא הוא הדין שיהיה אסור לצחצח שיניו בצום. וכך פוסקים האשכנזים.
להלכה יש חילוק בין תשעה באב לשאר הצומות, והוא קשור בהבנה מה נאסר ביום הצום:
בשאר הצומות – מה שנאסר זה האכילה והשתיה בלבד ואילו שאר העינויים מותרים וביניהם גם הרחיצה. ממילא אם יודע שהוא לא יבלע שום טיפת מים וכו', יהיה ניתן להקל למי שרגיל וקשה הדבר.
אך ביום תשעה באב – ובודאי ביום כיפור – שם אסרו גם את שאר העינויים ולא רק את עניין האכילה והשתיה. וכיוון שנאסרה הרחיצה, נאסר גם הצחצוח שיניים ואפילו אם לא בולע כלום.
בכל זאת גם פה ראיתי בחיי אדם שהקל צחצוח שיניו ביום תשעה באב "בשעת צורך גדול" (וזה יותר חמור משאר צומות, שם הקלו "בשעת הצורך" ואפילו לא "גדול"). וכל זה בתשעה באב, אך לא ביום כיפור – שם אין להקל.
וכך להלכה העתיקו האחרונים וכן נראה לומר הלכה למעשה.
ואביא כאן את לשון החיי אדם:
חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלב סעיף כ
ונראה לי דבמקום צער גדול, יש להתיר אפלו בתשעה באב רחיצת הפה במים, רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה, שלא יבוא לגרונו. וביום הכפורים, יש להחמיר גם בזה בכל מה דאפשר (תקס"ז):
כט"ס
בס"ד יג תמוז תשפ"ב
תשובה,
לגבי ערלה –
הגמרא – ראש השנה ט: – אומרת:
"ת"ר אחד הנוטע (נטיעה), אחד המבריך (מכופף ענף לארץ ומכסהו באדמה וקוצצו מהאילן), ואחד המרכיב (ענף של אילן על גזע אחר) ערב שביעית שלושים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה (לעניין ערלה ושביעית)". משמע שבהרכבה שייך ערלה ושביעית.
וכן פסק השו"ע (יו"ד רצד, סעיף טז):
אחד המרכיב יחור (שעבר עליו שנות ערלה) באילן אחר (שעוד לא עבר שנות ערלה).. כולם חייבים בערלה.
וכך הדין כשהאילן התחתון חדש בתוך שנות העורלה שלו, שאז הענף בטל לו.
אך אם מדובר שהאילן התחתון נטוע למאכל וקיים ג' שנים, ואתה מרכיב בו ענף חדש בלי פירות – הוא בטל לאילן ואין כאן ערלה.
כל שכן – שאין ערלה – אם הענף החדש שהבאת הוא בא מעץ שעברו עליו שלוש שנים, שאז הוא לא נקרא "חדש", וממילא כיוון שמרכיבו באילן תחתון שאף עליו עברו שלוש שנים וכנ"ל, אין כאן חשש כלל וכלל.
לגבי שביעית –
כל הנ"ל לגבי דיני ערלה, אך אין לעשות כן השנה שהיא שנת שמיטה.
ואם עבר ונטע או הרכיב או הבריך, חייב לעקור. ואין כאן חשש לאיסור בל תשחית שיש כאן חשש איסור (הגרי"ש אלישיב. מובא בספר משפטי ארץ עמ' 26).
הרמב"ם מוסיף: "שאם לא עקר, הפירות מותרים. ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור" עד כדי כך.
כט"ס.
בס"ד יג תמוז תשפ"ב
תשובה,
לגבי אכילה –
מרן השו"ע כתב (סימן תקסח,א): "וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית, אבד תעניתו" וזו למעשה שיטת הרא"ש, אך למעשה נוקטים כמו הרא"ה שחלק עליו שרק אם אכל ככותבת (תאנה יבשה שזה בערך 33 גרם) מפסיק מלצום. וכל מה שמרן דיבר דווקא בתענית שקיבל על עצמו כנדר, אבל ד תעניות: י"ז בתמוז, ג תשרי, י בטבת ויג אדר) שתקנו חכמים לצום, כאן תקנת חכמים 'כעין דאורייתא תקון' – כמו ביום כיפור ששם לא איבד תעניתו אלא כשאכל שיעור ככותבת. וכן בד' צומות. (חזון עובדיה תעניות עמ' כה).
לגבי שתיה –
כותב המשנה ברורה (תקס"ח, ס"ק ה) שהשיעור לאבד תעניתו הוא "מלא לוגמיו" – והאחרונים מתרגמים 44 ס"ס.
אך הברכי יוסף (סק"ב) כותב בשם ר' יוסף מלכו שרק אם שתה רביעית מים בצום, איבד תעניתו. (הובא בשערי תשובה סק"ב).
כט"ס
בס"ד יג תמוז תשפ"ב
תשובה,
הצום מתחיל מעמוד השחר.
זמן עלות השחר לדעת מרן (סימן תנ"ט סעיף ב) הוא 72 דקות קודם הנץ החמה.
אך כותב האור לציון שטוב להחמיר כדעת הגר"א 90 דקות קודם הנץ החמה. ומדת חסידות שעתיים קודם הנץ כדעת הגאון רבנו זלמן.
דבר זה נכון לכל הצומות חוץ מתשעה באב וכיפור שמתחילים עוד מהלילה.
אביא כאן את לשונו:
שו"ת אור לציון חלק ג – הערות פרק לא – דיני תעניות הערה ב
וכבר נתבאר באור לציון תשובות ח"ב פרק ו' בבאורים לתשובה ד', שאף שמעיקר הדין מותר לאכול בליל התענית עד שעה וחומש לפני הנץ החמה, שאז הוא עלות השחר לדעת מרן, מכל מקום טוב להחמיר שלא לאכול מעלות השחר לדעת הגר"א, שהוא שעה ומחצה לפני הנץ החמה, ושכל השעות הן שעות זמניות, ע"ש. ויש מידת חסידות שלא לאכול בליל תענית שעתיים לפני הנץ החמה, וכדעת הגר"ז, וכמו שנתבאר שם בבאורים, ע"ש.
כט"ס
בס"ד יב תמוז תשפ"ב
תשובה,
ר' יהודה החסיד, לפני 800 שנה, בספרו ספר חסידים (סימן תתמ) כותב: 'יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. 200 שנה אח"כ, המהרי"ל מעיר על דברי ר' יהודה, שכל דבריו נאמרו בפירות או בגדים ששם אפשר לחכות עד אחרי שיעברו שלושת השבועות, אמנם אם נזדמנה מצוות פדיון הבן וכדומה שהיא מצוה עוברת, כאן אין לאחר המצווה ויעשנה בזמנה עם ברכת שהחיינו. והשולחן ערוך (תקנא,יז) מעתיק דבריהם להלכה, וזה לשונו: 'טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה'.
ליל יז' בתמוז וליל י' באב ויומו: החיד"א מוסיף שאין לברך שהחיינו כבר מליל יז' תמוז, וכן האיסור נמשך למוצאי ט' באב כולל יום י' באב שאז עיקר שריפת המקדש.
טעם האיסור: המג"א (מב) כותב: 'טעם האיסור נראה לי כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו'.
שבתות שמ-יז' תמוז עד ט' באב: הלבוש (יז) כותב: 'ונראה לי דבשבתות שבינתיים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, דהא מעלה על שלחנו כסעודת שלמה ואינו מחסר דבר'. ר' יהודה החסיד כותב שיש מברכים על פרי חדש, אם נזדמנו להם בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. המטה משה מעתיק דבריו וכותב 'שהמיקל בשבתות לא הפסיד'. וכן סומך על דבריהם המג"א להלכה.
דעת המקובלים: בשער הכוונות כתב שאפילו פרי חדש אין לאכול בשבתות של בין המצרים. והחיד"א בספרו ברכי יוסף כתב: 'מהר"ח הכהן בספר טור ברקת כתב דכל המקל לברך שהחיינו בשבת ור"ח בימים אלו טועה מדרך השכל. וכן כתבו גורי האר"י זצ"ל שלא לומר שהחיינו אפילו בשבת בימים אלו'.
לדעת הרב עובדיה זצ"ל: מותר לברך שהחיינו בשבתות שבינתיים ואין חילוק בין בגד לפרי חדש, בשניהם מותר. ומר"ח אב שממעטין בשמחה יש להחמיר גם בשבת, למרות שלפי מרן החומרא רק בשבוע שחל בו (יחוה דעת א,לז).
וכך נראה להקל הלכה ולמעשה. והמחמיר כמו המקובלים הנ"ל תע"ב. כט"ס.
בס"ד ט' תמוז תשפ"ב
תשובה,
המשנה במסכת סוכה (נא,א) מלמדת אותנו שיש חיוב להפריד בין גברים לנשים. והשאלה מה הסיבה? הרמב"ם בפירוש המשניות לסוכה כותב שהבעיה היא ההסתכלות של האנשים בנשים. אך בהלכותיו (לולב ח,יב) כותב שהבעיה משום תערובת זה בזה.
בשני הפירושים הללו דנים האחרונים:
לדעת האגרות משה (שו"ת אג"מ או"ח ח"א סימן לט) חיוב לשים מחיצה הוא מדאורייתא (כנ"ל סוכה נא,א) ועיקר הבעיה היא התערובת.
לדעתו טוב לעשות עזרת נשים מלמעלה, ואם לא אפשרי צריך לעשות מחיצה ממש כזו שתמנע מלבוא לידי קלות ראש ולכן לא מספיק מחיצה של עשרה טפחים (80 ס"מ לדעת הגר"ח נאה) – שבדרך כלל כן מספיקה בכל מקום שצריך מחיצה – שהרי יכולים עדיין לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וגם להגיע לידי מגע ואין לך קלות ראש גדולה מזו, אלא צריך מחיצה בגובה כזה שלא יבואו לידי קלות ראש והיא מחיצה שגבוהה עד הכתפיים. שזה גובה של שלוש אמות שהם י"ח טפחים (144 ס"מ גובה). ואפילו שרואים את הראשים שלהן, לא יבואו לידי קלות ראש.
המחמירין להגביה המחיצה עד שלא יראו גם את ראשיהן תבוא עליהן הברכה. אבל זו חומרא שהרי כיום למרות שהולכות הנשים פרועות ראש, סומכים על ערוך השולחן שבזמן הזה מותר להתפלל כנגדן.
לדעת הרב אם המחיצה פחות מי"ח טפחים "אסור וצריך למחות בכל התוקף, כי אף אם היה אסור רק מדרבנן צריך למחות, כל שכן שלעניות דעתי הוא מדאורייתא".
גם אם יבוא מי שיטען להקל בבית הכנסת – שבבית המקדש יש דין מיוחד של "ומקדשי תראו" וממילא שם האיסור קלות ראש מדאורייתא ומה שאין כן בבית הכנסת שהאיסור של קלות ראש רק מדרבנן? עדיין בשעת התפילה כשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה גם בבית הכנסת האיסור מדאורייתא.
הרב מחדש שיסוד האיסור הוא מפני קלות ראש שיש בתערובת גברים ונשים, ולא מפני איסור הסתכלות בנשים. ממילא אפשר מחיצה שתהיה מזכוכית כי העיקר למנוע תערובת ולא הסתכלות. ובתשובה נוספת של הרב (או"ח ח"א, סי' מג) דן הרב לגבי מחיצה כזו, ומתייחס לבעיה שיכולות להגיע נשים לא צנועות – ולכן מציע פתרון של מראה חד כיוונית, שרק הנשים רואות דרכה.
כמובן שחולקים על הרב, למשל הרב וואזנר (שו"ת שבט הלוי, ח"א סי' כט), לדעתו המטרה העיקרית של המחיצה היא למנוע אפשרות של הסתכלות בין גברים לנשים.
וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קיב) שאין חיוב מדאורייתא לשים מחיצה, וכל העניין משום צניעות בלבד (וממילא לגבי הלכות שבת מותר להניחה ביום שבת בין גברים לנשים).
כל מה שאמרנו זה לגבי התכנסויות של חובה כגון לצורך תפילה, או כאלה הפתוחים לקהל הרחב (או"ח ח"ה, סי' יא), לדעת הרב (יו"ד ח"ד) התכנסויות פרטיות ושאינם של חובה לא צריך מחיצה. ולגבי שיעורים שיש בהם קירוב רחוקים ניתן להקל כשאין אפשרות.
גם כאן חולקים על הרב להחמיר אף בכינוסים אלו.
לסיכום,
צריך לזכור שלא בכל מקום ניתנים הדברים להיאמר, ובדברים אלו צריך הרבה שימת לב ועדינות שלא נקלקל ח"ו, ומוטב יהיו שוגגים ולא מזידים. ובכל זאת נאמר כך, הרי נשים לא חייבות לבוא לבית הכנסת – ואפילו בשבת זכור! – זו הנהגה טובה וחשובה. אך אם זה פוגע בקדושת בית הכנסת, יצא שכרן בהפסדן.
לכן מן הראוי במקום שנשמעים לתורה, להקפיד על עזרת נשים בגדלים המצוינים בתשובת הרב אגרות משה (לכתחילה כולל גובה הראש בדיעבד עד גובה הכתפיים).
וכיוון שלא תמיד ניתן לשמור על כללי הצניעות מצד הנשים (כגון באירועים וכדומה) ואז גם אסור להתפלל ולהזכיר דברי תורה לאותם שכנגדן מצד טפח מגולה באישה – אי אפשר להסתפק במחיצות זכוכית, וכאן הפתרון יהיה לזכוכית חד כיוונית, שרק הנשים רואות וכנ"ל.
כל טוב סלה.
בס"ד ח תמוז תשפ"ב
הרב מרדכי אליהו זצ"ל בספרו צרור החיים (עמ' 120) כותב:
מצבה שוכבת עדיפה, אולם אם בבית הקברות המצבות עומדות, אין איסור לנהוג כמנהג המקום.
נראה לומר שאין איסור בדבר ויכול להעמיד המצבה, ובפרט לכם שיש סיבה אמיתית לכך.
אך אם רוב או כל המצבות שוכבות, יעשה כן אף הוא להוריו.
כט"ס ובשורות טובות.
בס"ד ח' תמוז תשפ"ב
נחלקו האחרונים:
לדעת מרן שולחן ערוך (סי' תקנא,ב) האיסור לשאת נשים חל מראש חודש אב עד י' (כולל). אך לדעת הרמ"א האיסור חל עוד קודם מ-י"ז בתמוז.
למעשה תלוי במנהג המקום, וכאן בקריית שמונה המנהג שלא לשאת נשים בכל שלושת השבועות, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת – על פי התייעצות עם המרא דאתרא כמובן.
כל טוב סלה.
בס"ד ח תמוז תשפ"ב
כתוב בגמרא (כתובות ז:) "מברכין ברכת חתנים בבית חתנים". ואמרו חכמים (גמרא סוכה כה:) אין שמחה אלא בחופה, וממשיכה הגמרא לפרט שאין שמחה אלא במקום סעודה.
וכך פסקו הראשונים שאין מברכים ברכת חתנים אלא במקום החופה, והרא"ש הסביר שמקום החופה לעניין זה הוא המקום שבו החתן והכלה שמחים בו שבעה ימים.
נחלקו הראשונים מה קורה כשהחתן והכלה הולכים למקום שאינו ביתם, והשולחן ערוך (אבן העזר סימן סב, סעיף י) סיכם כדעת הרא"ש:
י"א שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים; והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים.
יוצא מדבריו שאין לברך בבית אחר אם דעת החתן כלה לחזור לביתם. וכך הבין הילקו"י (חופה וקידושין עמ' שא) הלכה למעשה.
אך האחרונים (הט"ז, ב"ש (יג), כנסת הגדולה (כז)) הבינו שעכשיו נהגו שמברכים ז ברכות אפילו במקום שלא היה החופה. וכך הבינו ופסקו הרב משאש והרב משה הלוי בספרו ברכת השם (ח"ד פ"ה סע' ג).
דנו האחרונים לגבי מסעדה:
האם ניתן לברך שם שהרי האוכל לא הוכן במיוחד לכבוד החתן והכלה? ואולי כאן על פי דברי הט"ז (סי' סב, ס"ק ח) לא ניתן יהיה לברך.
אך למסקנה בספר הנשואין כהלכתם (פרק יד סע' כג בהערה) סיכם:
כשרוצים לברך ברכות נישואין בסעודת חתן וכלה הנערכת במסעדה וכדומה, שבין כה היתה הסעודה מתקיימת שם – יש להודיע לפני כן לאנשים שאוכלים שם כי רוצים שסעודה זו תהא לכבוד חתן וכלה, ויש להושיב את החתן והכלה במקום שיהא ניכר שהסעודה היא לכבודם.
וכך נראה לומר הלכה למעשה.
בשורות טובות וכט"ס.
בס"ד ו תמוז תשפ"ב
אם היא אומרת שבריא לה שהשיער היה בתוך המים, זה בסדר.
טהרת הבית ג' עמוד קעד.
בס"ד ו תמוז תשפ"ב
שלום לרב,
במוצאי שבת עשיתי הפסק טהרה. ביום ראשון נסענו ושכחתי לעשות בדיקה של היום הראשון. היום עשיתי בדיקה. זאת אומרת שאני צריכה לטבול ביום ראשון. ובעקבות עבודתי לא אוכל לטבול עד 22:30 בלילה. האם תהיה אפשרות להקדים את הטבילה למוצאי שבת?
תשובה,
יש מחלוקת גדולה בין האחרונים (בשו"ע סימן קצו, סעיף ד. שם בפת"ש ס"ק ו):
לדעת הדגול מרבבה – ניתן לטבול במוצאי שבת שהרי העיקר שיהיו שתי בדיקות בתוך השבעה ימים הנקיים. לעומתו הנודע ביהודה חולק – ולא ניתן לטבול במוצאי שבת שצריך לבדוק בתחילת השבעה ובסוף ימי הנקיים (ימים א' ו-ז').
הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו טהרת הבית (ח"ב עמ' שכ) פסק להחמיר כדעת הנודע ביהודה, ולדעתו אין להקדים למוצאי שבת בכל מקרה.
עצתי אלייך שתתאמי עם בלנית שתפתח לך את המקוה ביום ראשון בשעה חריגה זו שציינת, והבלניות בד"כ נענות ברצון. אחרת לדברי הרב, צריך לדחות הטבילה ליום שני.
נב. לדעת הרב טהרת ישראל ניתן להקל בשעת הצורך ועימו הולך הרב מרדכי אליהו זצ"ל ולדעתם יהיה ניתן להקדים הטבילה למוצאי שבת. ומי שיקל כמותם במקרה שלך – שיש כאן הרחקת הטבילה ביומיים – אבין מאוד דבריו. אבל חשוב לציין שזו לא דעת הרב עובדיה כנ"ל.
נראה עוד לומר ששעת הצורך זה לפי השואלת והיכולת שלה לקבל חומרות כעת. ואז נקל לה אפילו אם המדובר בדחייה של יום אחד בלבד (וכל שכן המקרה שלך).
כט"ס ובשורות טובות.
בס"ד ה תמוז תשפ"ב
חלוקים הראשונים: לדעת הראב"ד – מותר לגוי לבשל בבית ישראל והסיבה כיון שלא שייך הגזירה של חתנות (שמא יתחתן עם ביתו של הגוי), ולא הגזירה שמא יאכילנו דברים טמאים (כי הוא בביתו). אך לדעת רבנו תם אסור, והסיבה שלא חילקו חכמים בין ביתו של הגוי לביתו של הישראל.
להלכה, נחלקו האחרונים: השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג,ד) החמיר כרבנו תם שדבר שבישלו נוכרי אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל – אסור משום בישולי נכרי. וכך פסקו האחרונים הספרדים.
אך הרמ"א פסק כרבנו אברהם: שבדיעבד יש לסמוך על דברי המתירים. ואפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל.. כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. וכך פסקו האחרונים האשכנזים.
נב לרב עובדיה בשו"ת יחוה דעת יש לימוד זכות כשבעל הבית יהודי, והיהודי מדליק. שהרב הקל שזה מספיק ואין צורך גם להניח המאכלים על האש.. וסומכים על זה בשעת הדחק.
אך המעיין בדבריו של הרב מבין כפי שאמרנו לעיל בשם מרן השו"ע.
כל טוב סלה.
בס"ד ד תמוז תשפ"ב
המנהג שניתן להקדים טבילת כלה עד ארבעה ימים מזמן החתונה. כך על פי הרמ"א בסימן קצב, סעיף ב.
ולא מגזימים בהקדמת הטבילה יותר מזה. והסיבה – שכתבו הפוסקים – שיש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה שיוכלו, שלא תראה דם מחמת חימוד בין הטבילה והבעילה.
כל טוב סלה.
בס"ד ב תמוז תשפ"ב
ישנו כלל חשוב בהלכות שבת, ומקורו בדברי הבית יוסף על סימן רנט.
והוא: כל דבר שיש מחלוקת בין הפוסקים האחרונים להתיר או לאסור, והמנהגים לא ברורים: יש האוסרים ויש המתירים, והוא נוהג על פי המחמירים, רשאי יהיה להקל לעשותו על ידי קטן.
וכן לגבי שאלתך
כאן הרי מדובר בחומרא ויש המקילים אפילו לגדול לפתוח את המקרר – משום שזה גרמא ופסיק רישא שאפשר להקל לכתחילה – וממילא יוכל לומר לקטן לפתוח את המקרר וכנ"ל.
וקטן האמור כאן אפילו שהגיע לגיל חינוך, רק שיהיה פחות מגיל בר מצוה.
(ואין חשש שמא ימשיך גם כשיגדל, שכשהוא יגדל גם הוא יעשה על ידי קטן כפי שראה שעשו עימו ואין בזה איסור כפי שאמרנו כעת).
ועיין עוד בפסקי תשובות סימן רנ"ט אות ב.
כל טוב סלה.
בס"ד ב תמוז תשפ"ב
נחלקו הדיעות בעניין זה.
אביא כאן את לשונו של הפסקי תשובות על סימן שי"ז אות טז:
וכמו כן נחלקו הדיעות בענין קשירה על ידי אזיקונים או ניטים, וכן סרטי פלסטיק המצויים בשימוש בבתי חולים לחולים וילודים (תינוקות שנולדו זה עתה, לצורך זיהוי), אשר בקצוותיהם מעין כפתורים המתהדקים זה בזה, הצד השווה בכל אלו שלאחר הידוקם, שוב אי אפשר לפותחן, אלא בגמר השימוש קורעים אותם ונזרקים לאשפה, וגם בזה אם כי המקילין יש להם על מי לסמוך, מכל מקום ודאי ראוי ונכון לחשוש לאוסרים בזה ולהשתדל לעשות זאת על ידי נכרי או קטן.
לגבי שאלתך בקשירת האזיקונים,
אין כאן מעשה קשירה אבל גם פיתול חבלים אינו מעשה קשירה ואסרוהו, ועוד בני אדם קוראים לפעולה זו קשירה. והשלטי גיבורים (סוף פרק ט"ו שבת) כותב שיש להתייחס ללשון בני אדם לעניין מלאכות שבת. ועוד בדרך כלל זה הידוק בחוזק וכוונת הקושר לא להתירו אלא בחיתוך. ולכן השבט הלוי מחמיר ועוד.
אך הצד השני להקל שפעולה זו נעשית על ידי שיניים קטנות הנתפסות אחת בשניה, ואין כאן חיבור אמיתי בין שני חלקים, וזה לא דומה לקשירה או פתילת חבלים וקושר. וכך פסק השש"כ פ"מ סע' לב בשם הרב אלישיב זצ"ל. וכך דעת הרב עובדיה בחזו"ע חלק ה עמ' עה. ועוד.
למסקנה, אפשר להקל, וכמובן שהמחמיר תע"ב.
כל טוב סלה.
בס"ד כט סיון תשפ"ב
אם מעוניין להוציא מהבית בשביל לסדר את הבית אין בעיה.
אך אם עושה כן בשביל לחסוך טרחה ביום חול לא. משום מכין מקודש לחול.
כל טוב סלה.
בס"ד כט סיון תשפ"ב
כל דיני הטבלת כלים נלמדים מסיפור מלחמת מדיין שבתורה. התורה לא הקפידה להטביל אלא כלים שהם צרכי סעודה שכן כתוב בפרשה "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" – זאת אומרת מדובר כאן בכלים שהשתמשו בהם באש, וזה רק בכלים שהם צרכי סעודה. כגון כוסות צלוחיות, סירים וכדומה.
היוצא מדברנו לגבי שאלתך
דווקא כלים שנותנים עליהם את המאכל עצמו – כפי השימוש בכלים של מאכל – צריכים טבילה, ומה שלא נוגע באוכל לא צריך טבילה.
כל טוב סלה
בס"ד כט סיון תשפ"ב
לגבי שאלתך הראשונה –
בספר פסקי תשובות (על אורח חיים סימן ריט אות יג) כותב שלכתחילה יש למברך לעמוד, ועשרה השומעים ישבו, וכמשמעות הפסוק ובמושב זקנים יהללוהו, אך גם בזה אין הדבר מעכב כלל ואם ישב המברך ועמדו השומעים יצא ידי חובתו.
ולגבי שינוי הלשון –
השו"ע – אורח חיים סימן רי"ד – כותב: "כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה; ואם דילג שם או מלכות, יחזור ויברך; ואפי' לא דילג אלא תיבת העולם, לבד, צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינה מלכות".
והפסקי תשובות שם מסכם את דברי האחרונים וזה לשונו: "ומסקנת הדברים ועפ"י עוד אחרונים, לכתחילה יזהר אדם שלא לשנות אף תיבה אחת מטופסי הברכה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה וחז"ל הקדושים כי בכל תיבה ותיבה יש כמה סודות וענינים גבוהים ורמים.
ובדיעבד כל שאמר או שמע תיבת 'ברוך' ושם אחד משבעה שמות שאינם נמחקים ו'מלך העולם' ונוסח סיום הברכה, אפילו בשאר לשונות ואפילו לא בדקדוק כטופס נוסח חז"ל אלא אמר משמעות הדברים, יצא ידי חובתו ואינו חוזר ומברך".
וכן בסימן רט"ו אות ה' הוא כותב וזה לשונו: "אמנם אדם עם הארץ ופשוט אך ירא שמים ומתנהג בתמימות וישרות הטועה בברכותיו מחוסר ידיעה או שימת לב, וכוונתו טהורה לשמים, מותר לענות אחריו אמן".
כל טוב סלה.
בס"ד כח סיון תשפ"ב
הקדמה קצרה: התורה התירה כל גידולים שגדלים בשנת השמיטה, אלא שמפני עוברי עבירה שהיו זורעים בסתר את שדותיהם – ואמרו "מאליהם צמחו גידולים אלו" – אסרו חכמים להשתמש באותם גידולים. וזה נקרא איסור ספיחים.
בכלל איסור זה כל פרי שיוצא מן האדמה בשנה השביעית, ובודאי פרי שנזרע בשביעית באיסור – נכלל באיסור זה.
חכמים לא גזרו על גידולים שאין חשש שיטעם האדם בשביעית, כגון פרי האילן, וממילא אין בהם איסור ספיחים. וכן כל מקום שאין רגילים לזרוע בו, וגדל משהו, אין בגידול שגדל שם איסור ספיחים.
לגבי ירקות שהתחילו לצמוח לפני השמיטה יש מי שאומר שאין בהם איסור ספיחים, למרות שלגבי קדושת שביעית הולכים בתר הלקיטה וממילא יש קדושה. אך יש חולקים שהולכים אחרי הלקיטה וממילא יש במלון איסור ספיחין.
האיסור מתחיל מא' כסליו תשפ"ב.
אסור להשתמש בגידולי ספיחים בשימוש הרגיל שלהם, למשל כאן שמדובר שהם מיועדים למאכל אדם – אסורים באכילה, וממילא צריך לעקור את המלונים הללו ולהניחם במקום כדי שיירקבו מאליהם.
כל טוב סלה.
בס"ד כח סיון תשפ"ב
הגמרא מועד קטן כב: אוסרת לאבל על הוריו להשתתף בסעודה של חברים במשך כל אותה השנה. וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שצא,ב).
ואפילו בסעודות של מצוה (כגון ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, סיום מסכת) הרב טקוצינסקי בספרו גשר החיים (ח"א עמ רלא, פרק כא אות ה) התיר לאבל רק שלא בזמן הסעודה. אך למעשה הרב עובדיה (חזו"ע אבלות ח"ב עמ' שנא) התיר להשתתף בסעודה עצמה ורק שלא יהיה שם כלי נגינה, ושירה בפה מותרת.
לגבי בית מלון עם הרבה אנשים זרים, בספר זכרון יצחק (פרק כח, עמ' קצב) התיר, לפי שאין זה נקרא סעודת מריעות. וכן התיר לאבל לאכול אצל חברו בשבת, ואפילו להמשיך הסעודה שלישית אחר צאת הכוכבים.
בשורות טובות.
בס"ד כח סיון תשפ"ב
כתב בספר זכרון יצחק (פרק כח, עמ' קצב) שאם אחד מהורי החתן או הכלה יושב שבעה, ולא ניתן לדחות את החופה – האבל יהיה בחופה (כמובן בלי מוזיקה), יערכו אותה מחוץ לאולם שמחות, ואח"כ יחזור האבל לביתו.
והמרא דאתרא אאמו"ר שליט"א הוסיף לי שהוא שאל בשעתו את הרב עובדיה זצ"ל והרב ענה לו שהאב ישים חול בנעליים (שהרי אסור לו ללבוש נעליים כרגיל, וזה מעין חליצת נעליים).
לגבי הלבוש – האבל יוכל ללבוש בגדי שבת כרגיל, רק לא בגדים חדשים.
מורנו הרב גם הוסיף שאף יכולים להשאר בחדר צדדי כגון המשרד של האולם (וזה נחשב כהליכה לביתו לאחר החופה הנ"ל), ושם יערכו להם שולחן בלי שהמוזיקה מגיעה לשם וכו'.. הכל לפי העניין.
בשורות טובות.
בס"ד כה סיון תשפ"ב
אמנם מר"ח אב כתוב שממעטין בשמחה ולא קודם.
אבל עדיין כדאי להקדים, מפני שאם יעבור את הטסט מרוב שמחה עלול לרצות לשמוע מוזיקה או לרקוד משמחה.. שזה בודאי לא שייך לתקופה זו.
בשורות טובות וכט"ס.
בס"ד כה סיון תשפ"ב
הדוגמא מצויה בעוגות טורט וכדומה.
לדעת הגאון בעל ערוך השולחן (יורה דעה סימן שכט) עוגת טורט פטורה ממצוות הפרשת חלה, אך חלקו עליו רוב הפוסקים ונקטו כשיטת השולחן ערוך (סימן שכט,ב) שעיסה נוזלית שנאפתה ויש בה עובי מעל שמונה ס"מ – חייבת בהפרשת חלה ובברכה.
שיעור העובי שמונה ס"מ זו פרשנות של האחרונים לגמ' 'טרוקנין חייבין בחלה' שהגמ' הסבירה שמדובר בעיסה שבלילתה רכה ושפך אותה לכירה שיש בה גומא שיוצרת עובי מסויים באפיית אותה עיסה, והסבירו האחרונים – שו"ע המקוצר של הרב רצאבי ועוד – לעניין מאכל ה"לחוח" שאם הוא עבה 8 ס"מ – חייב בחלה. והוא הדין לגבי שאלתך.
וכך להלכה, רק שלמעשה בעוגת טורט ביתית קשה להגיע לשיעור קמח של חיוב חלה. שרק 30-40 אחוז מהתערובת הוא קמח, והשאר דברים אחרים. וממילא כדי להגיע לשיעור חיוב חלה צריך 6 קילו של אותה עיסת טורט, וזה לא מצוי בביתי רק בתעשייתי.
שלב הפרשת החלה בדרך כלל מהרגע שנהיית העיסה כגוש אחד.
{ובזמן הקדום עוד לפני כן, מחשש לתקלה שמא יאכלנה בטעות, או שמא תטמא העיסה.}
ורק אם שכח ולא הפריש בשלב העיסה יכול להפריש לאחר האפייה, וכפי שפסק מרן השו"ע (יו"ד סימן שכז,ה).
אך לפעמים יכול להפריש רק אחרי שאפה את החתיכה – כגון המקרה שלך כשהבלילה נוזלית ולא ניתן להפריש בשלב העיסה. וכך פסקו האחרונים: שו"ת שבט הלוי ח,רמד ועוד.
כל טוב סלה.
בס"ד כה סיון תשפ"ב
לשיטת רוב קהילות הספרדים אישה לא מקבלת שבת בהדלקת הנרות, אך אם הדליקה נרות מחצי שעה – ויותר – לפני השקיעה, גם נשים ספרדיות מקבלות שבת בהדלקה (מרן שו"ע כותב זאת בסימן רסג, סעיף ד על פי התוס'. וכמובן ששם לא נקטו בזמן של חצי שעה, והרב יצחק יוסף פירש שמדובר בשיעור זמן של חצי שעה, וזכה הרב שנראה שזה התפרסם כמנהג הספרדים בכל מקום).
בעצם קבלת שבת של האישה תלוי בזמן שהדליקה הנרות לפני השקיעה: אם פחות מחצי שעה – לא קיבלה שבת, ואם חצי שעה ויותר – קיבלה שבת.
לגבי שאלתך, בכל מקרה גם אם קיבלה שבת עדיין יכולה לעלות לרכב שהנהג בו לא קיבל שבת על פי השו"ע (הרמ"א) בסוף סימן רס"ג.
נב
אם חוזרים מאוחר למקום שבו הדליקו נרות, צריך שישארו הנרות דולקים עדיין ושיהנו לאורם בתוך שבת, אחרת ברכתם לבטלה.
כל טוב סלה
בס"ד כה סיון תשפ"ב
לדעת מרן שו"ע (ע"פ הרמב"ם) חלה מתוקה – ולא צריך שתהיה מתוקה כמו עוגה אלא שיורגש הטעם בלבד – ברכתה מזונות.
לדעת הרמ"א – וכך נוהגים האשכנזים – צריך שיורגש הטעם של המתיקות. הפוסקים דיברו על כמות של כמעט 17 אחוזים של סוכר ודברים מתוקים אחרים שיכניס לתוך העיסה. עד כדי כך. (גם האור לציון מפוסקי ספרד סובר כן).
עוד נחלקו לגבי קביעות סעודה, שהרי כל הטעם שמברכים מזונות על פת שכזו – בלשון חז"ל נקראת פת זו 'פת הבאה בכיסנין' – בגלל שלא קובעים עליה סעודה. וממילא אם קבע עליה סעודה מברך המוציא.
לדעת הרב עובדיה וכך נראה שהתקבלה הפסיקה הספרדית היום, אין אפשרות לקבוע סעודה בפחות משיעור של 4 ביצים מאותו הלחם, היינו שצריך שיאכל 208 גרם מן הלחמניות הללו.
לדעת האשכנזים אפשר גם בפחות מזה, והכל תלוי בכוונתו שאם קובע אכילתו על אותה לחמניית מזונות, הרי שעשאה כלחם וגם אם אין שיעור הנ"ל ברכתה המוציא. (מהפוסקים הספרדים זו גם שיטת הרב משה הלוי בעל ברכת ה').
הסבר דבריהם שמברכים מזונות על פת הבאה בכיסנין כיוון שלא קובעים סעודה עליה, אבל כאן שקובע סעודה כפי שאנו רואים ממילא אינה פת הבאה בכיסנין אלא לחם גמור לכל דבר.
כל טוב סלה.
בס"ד כד סיון תשפב
חכמים אסרו לשוט על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין (גזירת שיטה). במילים יותר מובנות, אסור לשחות בשבת במקום שאתה צף עם הרגלים מהקרקע, שמא יתקן רפסודה לצוף עימה. וכל זה שייך דווקא בנהר, או מה שדומה לו – כשאין שפה לבריכה. אבל אם יש שפה לבריכה שבבית מותר. כי על ידי השפה שסביב זה נותן הרגשה שאין כאן נהר אלא כלי, והשוחה בכלי אין חשש שיתקן רפסודה. ולכן התירו לצורף טבילה או למצטער וכו'.
כל מה שהתירו זה רק מה שמוכרח ולא לבלות ולהתענג וכל שכן שלא לשחות ולא לעשות תרגילי שחיה והתעמלות מים, שזה אסור משום עובדין דחול.
וכמובן צריך להיזהר מסחיטת שיער ויותר חמור סחיטת בגדים, שכידוע שרייתו זהו כיבוסו ועלול להיות כאן איסור דאורייתא.
כמובן שלגבי השאלה – כל המקום לשאלה – זה בלי בגדים, או בבגד סנטטי גמור (אף החוטי תפירה שבו), אחרת יש חשש כאן לאיסור דאורייתא וכנ"ל.
נראה לי להחמיר לכתחילה, כדאי שהילדים ידעו שהיום שבת וזה מעשה חול ויש כאן זילותא דשבת. ובכל זאת מי שירצה להקל לילדיו יש לו על מי שיסמוך (הסוגיה היא דרבנן, וכידוע כשיש מחלוקת לגבי הגדולים בדבר שהוא אסור מדרבנן, לקטן ניתן להקל לכתחילה. על פי דברי הבית יוסף באורח חיים סימן רסט).
כל טוב סלה.
בס"ד כג סיון תשפ"ב
החיי אדם כתב שנשים בנידותן לא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו. וכן פסק המ"ב (סימן פח,ז). והטעמים למנהג: א. מצד כבוד המתים (שו"ת קב חיים סימן צב). ב. על פי הקבלה כמו שאסרו המקובלים לבעל קרי להיכנס לבית הקברות עד שיטבול כדי שלא ישלטו בו החיצונים, כך הדין באישה נידה. (שו"ת פרי השדה (ח"ד סי' צג אות ב).
והרב מרדכי אליהו בספרו דרכי טהרה כתב: "ראוי שלא תלך הנידה לבית הקברות.. ומלבד זאת, ראוי על פי הסוד שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות. ובפרט אחר המיטה מקום שמלאך המוות וגונדא דילה (פמלייתו) נמצאים שם, ועלולים להזיק לנשים הבאות שם".
והרב עובדיה בספרו טהרת הבית (ח"ב סי' יב סע' מד) מקל קצת יותר ובלשונו: "ובמקום שנהגו שהנשים בימי ראייתן אינן נמנעות מללכת לבית הכנסת – רשאות גם כן ללכת לבית הקברות. וגם הנוהגות להחמיר לא החמירו אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת שבעה נקיים יש להקל. ואפילו בימי ראייתן מותר להן ללכת לבית הקברות ביום השבעה וביום השלושים וביום פקודת השנה ובהקמת המצבה".
כל טוב סלה.
בס"ד כב סיון תשפ"ב
פריכיות אורז ברכתן בורא פרי האדמה, ולאחריהם מברך נפשות. אין כאן בישול כלל של האורז אלא הוא מתנפח קצת על ידי החום, ודינו כדין הגמ' שאמרה הכוסס את האורז מברך בורא פרי האדמה. ואף בבישול ממש – לדעת הרמ"א (סימן רח, סעיף ז) צריך שיתמעך האורז מחמת הבישול ורק אז ברכתו מזונות, וממילא כאן שבכלל לא קרב לזה, הדין כן שברכתו האדמה.
וכן דעת הרב עובדיה בחזו"ע הלכות ברכות וטו בשבט עמ' קפד, וכן דעת חכם בן ציון אבא שאול (אור לציון חלק ב, פרק יד, סעיף כא).
על פצפוצי אורז
שהם גרגירי אורז שבישלו אותם תחילה ורק אחר כך אפו אותם בתנור, ברכתם מזונות. וכן פסק הרב משה לוי בספרו ברכת ה' ח"ג פ"ז סמ"ד. וכן פסק הרב דוד יוסף בספרו הלכה ברורה סי' רח, סכ"ד.
כל טוב סלה.
בס"ד כא סיון תשפ"ב
לדעת מרן השו"ע (תקנ"א,ב) מותר להתחתן עד ר"ח אב (לא כולל), שרק משנכנס אב ממעטין בשמחה. והרמ"א שם חולק שכבר מי"ז אין לערוך חתונות.
אך כאן בעיר קריית שמונה המנהג שגם הספרדים לא מתחתנים מי"ז בתמוז ואין לשנות אלא אם כן יש סיבה וזה בהתייעצות עם המרא דאתרא בלבד.
בכל מקרה לגבי ברית מילה, פדיון הבן ובר מצווה בזמן שלו (בדיוק!), עושים אירועים כרגיל. לגבי אכילת הבשר בשבוע שחל בו (א מז' בחודש כשאין שבוע שחל בו כמו השנה), רק למעגל הקרובים יש להקל. והמקל, יש לו על מי לסמוך.
בשורות טובות.
בס"ד יח סיון תשפ"ב
הפירות אסורים באכילה ויש לקוטפם ולהניחם כך שירקבו.
הסיבה, חכמים אסרו ירקות הגדלים בשמיטה מאליהם, בגלל עוברי עבירה שזרעו בשביעית והיו אומרים שזה עלה מעצמו כאן.
כל טוב סלה.
בס"ד יז סיון תשפ"ב
מרן השו"ע בהלכות חלה (יורה דעה סימן שכד,ב) פסק על פי חילוק הירושלמי, שמצטרפין.
ודווקא כשאין שיעור הפרשת חלה בכל אחת מן העיסות כפי שאלתך.
{שיעור הפרשת חלה לדעת מרן 520 דרהם, שזה 1,560 גרם לדעת הרב עובדיה. לבן איש חי והרב אליהו – 2,486 גרם. ויש שבע שיטות באחרונים ואכמ"ל).
אך אם יש שיעור בכל אחת מן העיסות, אין מצטרפין ולא מפרישים מזה על זה. אלא יפריש מכל אחת על עצמה בלבד.
לגבי שאלתך השניה,
אם מדובר בשתי עיסות עם טעמים שונים ויש בכל אחת כשיעור – מצטרפות יחד ומפריש מאחת על חברתה (רמ"א יורה דעה סימן שכו,א). ויש באחרונים מי שמצריך נשיכת הבצקים (ט"ז).
כל טוב סלה.
בס"ד יז סיון תשפ"ב
גוי פטור מהנחת תפילין, אבל רשאי להניחם.
ובפרט אם נמצא בתהליך גיור שמצוה לעזור לו במה שצריך.
בכל אופן כדאי שהוא יקח את התפילין מעצמו,
וכן יאמר לו שיחשיב אותם כרצועות בלבד (כפי שעושים עם הנחת תפילין של רש"י ור"ת – שלכל אחת מן השיטות התפילין השניות נחשבות כרצועות בלבד).
וכן לא יברך עליהם.
כל טוב סלה.
בס"ד יז סיון תשפ"ב
אין שום בעיה.
ולהפך, חשוב מאוד – לעשות נחת רוח לנפטרת על ידי עזרה לאחרים.
חזקו ואמצו.
בס"ד י"ז סיון תשפ"ב
רשאי להשאר ולשמוח, שאין אבלות בפרהסיא נוהגת בשבת.
כפי שהיה עם רבנו תם – ומרן מביא את הסיפור בסימן ת – שהיה עולה קבוע לעליית שלישי במנחה של שבת והמשיך לעלות גם בתוך שבעה, והסיבה שאם לא היה עולה היו אומרים שזה בגלל האבלות וזה אבלות בפרהסיא בשבת, שאסורה.
בשורות טובות.
בס"ד ט"ז סיון תשפ"ב
הגאונים כתבו שתינוק שמת קודם שנימול מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה. וכן פסק השו"ע יורה דעה רס"ג,ה. ומה שכתבו צור או קנה – לאו דווקא אלא בדרך כלל לא נמצא סכין בבית הקברות, אבל בודאי יכול למול אף בסכין. (וכך עושים היום. ולדעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל זה דווקא בצור או בקנה ואין לשנות).
הגאונים אף הוסיפו שצריך לקרוא לו שם, ומקפידים מאוד על כך. רק נחלקו איזה שם: האם את השם שהיו נותנים לו אם היה חי, או שם שאינו מצוי כמו מתושלח ונחום (פסקים ותשובות רסג, אות י). ובספר אוצר יד החיים כתב שנהגו לקרוא לו גרשון, משום שהבית יוסף הביא את המנהג הזה לקרוא שם למת בשם רבינו הגרשוני, ולכן קוראים לו גרשון על שמו.
בשורות טובות.
בס"ד ט"ו סיון תשפ"ב
ראשית אקדים ואומר שלא כתוב כלום על עניין הסעודה ביום הפטירה.
מה שכן כתוב בהלכה לגבי אזכרה בכל שנה זה כמה דברים עיקריים והם:
- הדלקת הנר ביום הפטירה
- אמירת קדיש באותו יום (והמנהג שלנו להתחיל מערב שבת שקודם התאריך).
- לגבי עלייה לקבר המקובלים אומרים שהנשמה ממתינה למשפחה
- ועוד אומר מרן (סימן תקסח,ט) – מה שלא נוהגים כיום – שיש לצום ביום פטירת ההורים ואפילו אם חל בשבת דוחים את הצום ליום ראשון ולא מוותרים עליו.
תשים לב שכל עניין הסעודה זה תוספת מאוחרת שנתקנה בכדי להאכיל עניים ומי שאין לו, בכדי לזכות את המנוח. (נב לכן צריך להקפיד שיברכו כולם ושיהיו אנשים הזקוקים למזון זה..).
לגבי השאלה, הסעודה היא לא עיקר העניין כפי שהקדמנו. אבל בכל זאת נהגו כשחל ביום שבת, להקדים את הסעודה ליום חמישי כדי להקל על המשפחה. אבל בודאי שאם ירצו לעשות בזמן שלו ביום שבת אין בעיה כלל וכלל. והעיקר שהאמת והשלום אהבו, שיהיה מתוך הסכמת כולם, שלום וברכה.
בס"ד טו סיון תשפ"ב
הפוסקים מסתפקים האם הולכים אחר המין ואם כן הוא אדמה וברכתה האדמה, או שמא הולכים אחר לשון הברכה "בורא פרי האדמה" וכאן הוא לא צמח מן האדמה. והרב עובדיה בשו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב הכריע לברך שהכל.
פתרון נוסף שהוא נכון לכל מין שמסתפקים עליו מה ברכתו, (ועקרון זה למדים הפוסקים כמו כף החיים ועוד אחריו מדברי הגמ' במסכת ברכות ל.) שיקח שני מינים שודאי ברכתם הראשונה אדמה ושהכל ויברך עליהם ויפטור את מין הספק.
להרחבה עיין בפסקי תשובות או"ח סימן ר"ד אות ב.
יום מבורך.
בס"ד י"ד סיון תשפ"ב
שלום וברכה, אם השטח של הגוי והוא קטף את הפרי והניחו בארגז, לא צריך להפריש תרומות ומעשרות כיוון שגמר המלאכה נעשה אצלו.
אך אם גמר המלאכה נעשה על ידכם (הכוונה על ידי יהודי) צריך להפריש תרומות ומעשרות.
אפילו שהשנה שנת שמיטה – ואין תרו"מ נוהג בשביעית – צריך להפריש (מעשר עני כמו בשנה השישית, ולא שני) כיוון שהשטח של הגוי וממילא לא חל עליו שביעית.
רק השנה מפרישים בלי ברכה (בשאר שנים גם מברכים, אם גמר המלאכה ע"י יהודי).
כל זה לגבי אבטיח שאין בו בעיית עורלה, אבל אם מדובר בפירות העץ, צריך לבדוק שאין בעיה של ערלה, שהרי יש עורלה אצל הגוי. צריך לברר סוג הפירות, שיש עצים שלא מוציאים פירות לפני שיעברו שנות העורלה, כך שאין בעיה.
רוב שלומות.
בס"ד יג סיון תשפ"ב
אכן שאלה טובה, ואף הפנתי את השאלה למרא דאתרא.
למעשה לא נתתי דעתי על העניין כי אנחנו מוציאים מגנט זמנים על פי עקרונות מאוד ברורים כפי שאסביר מיד, כך שלא שמתי לב לשינוי. אכן יש שינוי וזה בבדיקה על סמך מה שונו הדברים.
המקור לשינוי, שסמכו על דעת הרב יצחק יוסף להוציא שבת אחרי עשרים דקות.
אך קשה כיוון שדעת הרב יצחק יוסף אף שהרב טוען שהיא דעת אביו בכל זאת היא דעת יחיד וחלוקים עליו כל הפוסקים בדור. ומה גם שהמנהג בכל ערי ישראל לא כך, אלא כפי הרב טוקצינסקי שזכה, ומוציאים כולם את השבת כשתי מיל אחרי השקיעה. {בחישוב קל זה כמעט ארבעים דקות. כיוון שמיל לדעת מרן השו"ע בהלכות פסח (סימן תנט) הוא 18 דקות, וממילא שתי מיל הם 36 דקות זמניות (משתנה לפי קיץ וחורף)}.
לכן לדעתי אין לשנות את הזמנים, ומה שהיה נוהג בקריית שמונה כל השנים צריך לחזור להיות כפי שהיה. מנהג ישראל דין הוא.
לבינתיים הפנתי את השאלה למרא דאתרא ומצפה לתשובתו, שלום וברכה.
בס"ד יא סיון תשפ"ב
להיכנס כך לתוך השבת מותר,
אבל לשים על הקיטור ביום שבת אסור, משום מחזי.
ועל ידי שעון שבת יהיה מותר לשים בשעה שכבוי, אם מדובר שהאש ו/או גופי החשמל מכוסים.
אחרת, כשיש אש גלויה אין היתר לשים ביום שבת – בשונה מפלטה.